היום אני רוצה לדבר על ההסתרה, ואני לא חף מפשע בנושא הזה, בעיקר מול המשפחה הקרובה. אני, שבמשך שנים חייתי מתוך התחושה שנולדתי למין הלא נכון, דיברתי בלשון נקבה כדי לא לעורר תהיות ושאלות, מתוך רצון שלא לתת לאנשים במה לאמירות כאלו ואחרות. עיקר החשש היה חוסר קבלה. כבר הבנתי בדיוק מה אני צריך לעשות, ותחילת התהליך לוותה בהסתרה בעיקר מול ההורים שלי. הפחד הגדול שלי היה שהם ידחו אותי.

באיזשהו מקום האמנתי בשוגג שההסתרה הזו שומרת עלי, אולי גם עליהם, אבל זה ממש לא נכון. כשמסתירים משהו משלמים על זה תג מחיר, והמחיר הוא יקר מאוד שכן זה נוגס בחופש שלך להיות מי שמתאים לך. בעצם, אם נעצור לרגע לחשוב על זה, אני נשאתי על פני סוג מסוים של מסכה שאותה הייתי שם בעיקר מול ההורים שלי, מעין פיצול אישיות.

אני חושב שהמושג הזה, פיצול אישיות, מאפיין מאוד את תחילת התהליך אצלי ויש בזה לקיחת אנרגיות ואיבוד כוח בגללן, וזה כל כך מיותר לתהליך עצמו. אני מאמין שעדיף להיכנס לתהליך כשאתה גדוש אנרגיות וכוח. למזלי, היום אני יודע שבעקבות זה הבנתי כמה כוח קיים בתוכי. הצלחתי לשרוד את תקופת פיצול האישיות הזו, רק שהיה אפשר לעשות את זה גם אחרת. צריך ללמוד לשחרר את הפחד ולהתייצב מול האמת הבסיסית של מי שאנחנו.

לתת מקום לתהליך וקרדיט לסובבים אותנו
מהמקום הזה, כל מי ששם ממול אולי יקבל ואולי לא יקבל אותנו אוטומטית ומידית, כי גם הקרובים לנו עוברים במקביל תהליך משל עצמם בעניין. אבל כך לפחות אנחנו ניתן מקום לתהליך עצמו ולא נתעסק בהסתרה עצמה.

בכלל, כשאדם מסתיר משהו, הוא תמיד יהיה על המשמר לגונן על הסוד הגדול. ויש גבול עד כמה אתה יכול כל הזמן להיות על המשמר. ומעבר לזה, יש לזה מחיר כבד. כי הסוד עצמו, כשהוא פנימי, זה נוגס בכל חלקה טובה שמתקיימת ומפר את האיזון שהוא כל כך חיוני לעצם התהליך. הייתי נוסע למפגשים במרכז, בדרך תמיד הייתי עוצר אצל ההורים שלי, מדבר על הא ועל דא ולא מבין כמה אובדן יש בכל זה. היום בדיעבד אני יודע שההורים שלי היו תומכים בי גם שם, ואני בעצם לא נתתי להם את הקרדיט שכך אכן יעשו.

חשבתי במקום ההורים שלי והגבתי מהמקום הזה, וזה אחד הדברים שאסור באיסור התכלית לעשות. אתה יכול לחשוב אך ורק בשביל עצמך, לעולם לא עבור מישהו אחר. אי אפשר לצפות תגובות או לעשות תסריטים שלמים בראש. מה שעובד בסרטים לא ממש עובד במציאות. מה שכן, לכל אדם הזמן הנכון בשבילו לעשות את הדברים.

הזכיה בעצמאות
לא כדאי לדחות דברים בגלל פחד, כי מה שקורה בפחד הוא שככל שהזמן חולף הוא צובר יותר ויותר אחוזים ומנהל אותנו, במקום שאנחנו ננהל אותו. אני זוכר היטב את היום שבו ישבתי מול ההורים שלי והכנסתי אותם לבחירה שלי ולתהליך. נאנחתי אנחת רווחה והמועקה השתחררה לה בבת אחת. פתאום הרגשתי חופש. התחלתי לדבר בצורה חופשית מבלי לשקול את המילים שלי. זה היה כאילו מישהו שחרר מהפה שלי את האזיקים, ולא רק מהפה, אלא גם מהמוח שהיה מורגל לחלוקה הזו. אתם יכולים לדמיין כמה מעייף זה יכול להיות?

זה מצחיק. היום כשאני מגיע להרצאות אני אומר לקהל שאני מדבר על העבר שלי בלשון זכר, משום שאין מצב כיום שאחזור לדבר שוב בלשון נקבה. אפילו לא כדי לתאר את מה שהיה שם בעבר. ואני תמיד אומר את זה, בחיוך ענקי, וזה בעצם תמיד מזכיר לי את המקום שהייתי בו וגורם לי להבין שבעצם בהצבעה שלי נגד הסתרה, זכיתי בעצמאות.

כמה סמלי לדבר על זה כשיום העצמאות כבר כאן. אז אנשים יקרים, קחו לכם את העצמאות הזו, היא מאפשרת חיים. חיים של חופש ויכולת למקד את כל האנרגיות למקום שהכי צריך את זה. כפי שהרצל אמר, אם תרצו אין זו אגדה.

מאחל לכולכם חג עצמאות שמח והחופש להיות מי שמתאים לכם!