עוד בחדשות ודעות
 >  > 

המהפכה הצרפתית

הישגו של לה-פן בבחירות בצרפת עשוי להטיל צל כבד על זכויות האדם, ובכלל זה על מצבם העתידי של ההומואים והלסביות בצרפת

לפני שבוע דיברתי עם ידיד שלי מצרפת, נקרא לו לואי (ולו רק בגלל שיש לו שם יהודי משעמם). לואי הוא בחור מקסים ללא ספק, שלגמרי לא באשמתו נולד לאחת האומות שאני באופן אישי פחות מחבב. הוא חביב, טוב, נחמד, משעשע ואפילו הומו. ורגע לפני שכל הויאז'ות שולפות את העט והפנקס השחור - הוא תפוס. כבר הרבה זמן, ובתקווה - לתמיד.

לואי ובן זוגו (נקרא לו שמואל. ולו בגלל שיש לו שם צרפתי, מחרמן בטירוף ונוצרי למהדרין) חיים מזה חמש שנים בפריז, לא מתביישים במה שהם, תולים דגל גאווה לצד דגל המולדת (לא, לא ישראל) בחגים, יוצאים למקומות (אבל לא לסאונות) וחיים את החיים ההומואים הטובים של אירופה שנת 2002.

אתמול לואי היה בדיכאון. עד כדי כך שהוא שכח את המחירים הגבוהים ואת המצב הכלכלי הרעוע במילא, והתקשר לידידו הטוב בארץ הקודש (אני). "אני לא יודע מה לעשות" הוא אומר לי תוך כרסום באגט (שמעתי את הפירורים עד כאן), "המצב כאן לא נראה משהו". אני מצדי ניסיתי לעודד, להיות ונחמד ולאסוף את כל האמפתיה שרק יכלתי, מה שהיה קצת קשה בהתחשב בעובדה שכאן יש לאנשים נטייה מוזרה להתפוצץ ברחובות. "יהיה בסדר" אמרתי לו, "תמיד קמים עלינו לאיים עלינו, ותמיד אנחנו מתגברים עליהם". דיינו. לואי לא ממש קנה את הדברים שאמרתי, ונשמע מאוכזב קצת ואמר שהוא צריך ללכת ללגום יין בשביל להירגע.

הצלחתו המסחררת של לה-פן בצרפת הכתה בתדהמה רבים וטובים בצרפת וברחבי העולם כולו. אפילו העיתונים הצרפתיים, הנוקטים בדרך כלל בקו מערכתי מתון ובלתי מתלהם, כינו את תוצאות הבחירות בצרפת "אסון", "אירוע איום ונורא", עיתוני השמאל (Liberation ו-IHumanite`) הגדילו לעשות ופרסמו כותרת אחת - "Non" (לא), כשברקע תמונתו של לה-פן. בתוך ההלם הזה, כשאנשים מסרבים להאמין צועדים ברחובות ומפגינים נגד האיש, כולם פתאום שוכחים שהכתם הפשיסטי בדמותו של לה-פן הוא פוסטר שכבר מזמן היה תלוי על הקיר.

העיתונים הישראלים הקדישו פינות נרחבות לפרשנויות וספקולציות בנושא לה-פן, כולם התייחסו לנקודת ההתייחסות המיידית - כיהודים, כישראלים. בתוך המהומה הזו, כמעט ולא נשמע קולם של ההומוסקסואלים, הלסביות והטרנסג'נדרים בצרפת, שבלילה אחד גילו שהחופש שלהם, עליהם נאבקו אבותיהם המיתולוגיים, לא בטוח כפי שניתן היה להניח.

בשנים האחרונות, ובעיקר במדינות אירופה המתוקנות, הקהילה ההומו-לסבית הופכת להיות חלק אינטגרלי מהקהילה הכללית. היא מקובלת יותר, לגיטימית יותר, שוויונית יותר. השינוי בתפיסות העולם החברתיות, הליברליזציה, הלגיטימציה וההכרה בקבוצות שוליים, הובילו לעליה במעמדם של ההומואים והלסביות במדינות המתקדמות. אולם במקביל לתהליך הזה, המתרחש בעיקר בערים ובמחוזות המרכזיים, מתרחש תהליך הפוך, של הקצנה והסלמה, כנגד הזרים, השונים.

תהליך זה, המתרחש ביתר שאת לאחר אירועי ה-11 בספטמבר והמלחמה במזרח-התיכון, הוא תהליך גלובלי, המתרחש בכל מדינות העולם. באירופה, הבנויה על חורבותיה של היסטוריה מפוקפקת ופגיעה בזכויות אדם, "אביב העמים" מעולם לא היה קרוב יותר או מסוכן יותר. באביב הלאומני הזה, אין לקהילה ההומו-לסבית מקום. הומואים ולסביות תמיד יהיו שונים, זרים, מיוחדים, בעיני הפשיזם, ההופך באיטיות לרוב. כולם הרי יודעים לדקלם, מתוך שינה, שלה-פן לא ייבחר בבחירות הקרובות לנשיאות צרפת. מה שכולם פוחדים להגיד, הוא שלה-פן כבר ניצח את כולנו, ובגדול. את לוחמי זכויות האדם, את האנשים החופשיים. את הנאורות, את הליברליזם, את הסוציאליזם. לה-פן אולי יפסיד בקרב על נשיאות המדינה, אבל במלחמה המחשבתית על החופש והצדק - הוא המנצח היחיד.

סמנטיקה של עממיות

אפילו שמה של מפלגתו של לה-פן, "החזית הלאומית", מעיד באופן כלשהו על הסכנות הטמונות בה. לא בכדי בחרו לה-פן ואנשיו בשם המבטא "שחרור", "לאומיות", ומכניס בכוח את הציבור הצרפתי הנינוח, שוכן בתי הקפה ומכרסם הקוראסון, לזירת מלחמה אה-לה-ג'נין.

חזית היא מקום המערכה, היפוכו של העורף, המקום שבו נערך קרב מסויים או מאבק. השימוש בסמנטיקה של המונח "חזית" מחייב נקיטת אמצעים, שהרי כל עולל יודע שההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. לפי שם מפלגתו של לה-פן, החזית היא חזית של הלאום הצרפתי, העם והאומה, כנגד איום וירטואלי ובלתי קיים הלכה למעשה - אך האמת אף פעם לא מטרידה יותר מדי את הזרמים הקיצוניים, העושים שימוש בדעות ניאו-פאשיסטיות לקידום אינטרסים פוליטיים וצבירת כוח חברתי.

"החזית הלאומית" מזכירה בסמנטיקה שלה את "החזית העממית לשחרור פלסטין", ארגון הטרור של ג'ורג' חבש, האחראי לפיגועים רבים ולרצח ישראלים ויהודים. התארגנויות רדיקליות נוספות עושות שימוש בשילוב שבין "חזית" לבין "לאום" או "עם", כמו "החזית העממית לשחרור אנגולה", שלא בחלה ברצח ואלימות פיסית כדי להשיג ייעדים פוליטיים, חברתיים ומדיניים.

לאורך ההיסטוריה כולה נעשו מעשים מזוויעים בבני אדם, לרוב כלפי מיעוטים הנמצאים בעמדת נחיתות וחוסר יכולת להתגונן, כשברקע נשמעו הקולות המאשימים את המיעוטים האלה בנזק למדינה וללאום. אין הכוונה למאבקים של ממש, כמו המאבק הישראלי-פלשתינאי, שבו לא ברור מי נמצא בעמדת נחיתות לעומת השני, אלא באקטים אלימים שמכוונת המדינה כלפי מיעוט בתוקף כוחה השלטוני והפופוליסטי. דוגמא ראשונה וקיצונית לכך תהיה, כמובן, גרמניה הנאצית, אך ניתן לקחת גם את ספרד של פרנקו, איטליה של מוסוליני וברה"מ של סטלין כדוגמאות מאלפות לכוחם ההרסני של מדינה ולאום.

הקהילה ההומו-לסבית ולה-פן

משהזכרנו את השותפים הסמנטיים של לה-פן לשילוב שבין חזית ללאום, והזכרנו ולו במילה את הקשר העקוב מדם שבין מדינה לאלימות כלפי מיעוטים יוצאי דופן, נשוב אל המציאות הנוכחית. צרפת של שנת 2002 היא מדינה נוחה, פחות או יותר, לציבור ההומוסקסואלי (ובכלל זה אני מכיל את הגברים, הנשים, הדו-מיניים וכמובן את קהילת הטרנסג'נדרים). היא מקיימת אורח חיים תרבותי תקין, מיין-סטרימי וליברלי במידה רבה כלפי הקהילה הגאה. כמדינה המשתייכת לאיחוד האירופי, חלים עליה כללים מאוד נוקשים של כיבוד זכויות אדם, וככזו היא מחוייבת לשמירה על זכויותיו של כל מיעוט המופלה בד"כ לרעה, ובכללם גם המיעוט ההומוסקסואלי.

עלייתו של לה-פן מהווה סמן מדאיג לגבי האנטי-ליברליות והשנאה שמפגין ציבור עצום במדינה כלפי המיעוטים החיים בצרפת. 20% מהבוחרים הצביעו בעבור לה-פן, העומד בראשה של מפלגה שחרטה על דגלה את אותות הפאשיזם ושנאת הזרים, מפלגה המצהירה כי אינה בוחלת באלימות ואינה מוטרדת מההיסטוריה העקובה מדם של מדינות אירופה וצרפת בהן. אחד מכל חמישה צרפתים הצביע בבחירות האחרונות נגד הזרים החיים במדינה.

לא מן הנמנע שלה-פן "יפסיד" בבחירות הקרובות. את הנצחון שלו, כאמור, הוא חגג עם הוודע דבר הבוחר. ברגע אחד הונפה חרב הספקות מעל ראשם של מיעוטים רבים באחת המדינות היותר שקטות באירופה, שבה חיים מיליוני מוסלמים לצידם של יהודים ומיעוטים אחרים. הבטחון והאופוריה שבה חיו ההומואים והלסביות בפריז ובשאר צרפת, כמו גם יתר ההומואים באירופה ובעולם כולו, נעלמו בן רגע, והתחלפו בהכרה שלא הכל בטוח, שלא הכל פועל לטובתנו, ושיכול להיות הרבה יותר גרוע.

הבטחון הזה שלנו, כאילו שהכל בסדר ויהיה בסדר תמיד, הוא פיקציה המבוססת על קלות דעת, אטימות ואם יותר לי לרגע להיות קצת פחות עדין - על הטיפשות שלנו. המאבק של הקהילה ההומו-לסבית העולמית, ובה גם הישראלית, הוא לא רק על הישגים נוספים שנוכל לנקוף לזכותנו, אלא גם מאבק ממשי ותמידי לשימור ההישגים הקיימים. קשה מאוד להשיג הקלות ושוויון, קל מאוד לקחת אותם. במחי יד יכול שר חינוך אפל למחוק תקציבים, משרד הפנים יכול לבטל תקדימים חוקיים, בהחלטה של פקיד אחד שקם על הצד הלא נכון של המיטה באותו הבוקר (וכבר היו דברים מעולם, אם נתייחס למקרה הגיור הרפורמי).

בצרפת קיימת מערכת דמוקרטית משומנת היטב ומבוקרת היטב. במדינת ישראל, שבה כל פקיד חובש כיפה הוא בבחינת שליט יחיד במשרדו וסביבתו, הסכנה הזו לחופש האישי של כל אחד ואחת מאיתנו היא עצומה. אתמול היה זה לה-פן בצרפת, וייתכן שבקרוב גם אנחנו, ההומואים והלסביות הישראליים, נחטוף את הסטירה המצלצלת שלנו.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...