עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לכי תדוגי

זה סרט שלנו ועלינו, שמזכיר את פעם, את החברה הראשונה, את הפעם הראשונה ועוד הרבה חוויות. נועה רז שמחה לחגוג 15 שנים ל"Go Fish"

הדבר שאולי הכי מצחיק אותי בגו-פיש זה שכל מי שרואה אותו בפעם הראשונה חושבת שהוא מדבר על סן-פרנסיסקו. בפעם השנייה היא חושבת על ניו-יורק. שמעתי גם כמה גרסאות שמדברות על לונדון. אבל הסרט הזה מדבר בכלל על חבורת לסביות בשיקגו. זה אולי נשמע קטנוני, אבל זו עובדה חשובה. כי לא משנה איפה הסרט צולם או על איזו עיר הוא מדבר, הוא בעצם נוגע לכל קבוצת לסביות שאני מכירה, בכל מקום בעולם, כולל תל-אביב שלנו.

 
יש עלילה בסרט הזה, היא אפילו די נחמדה (וסטנדרטית) על סיפור אהבה מתוק-מריר בין שתי נשים צעירות. אבל העלילה פה לא משנה כלום, ואם תשאלו אותי, זה בכלל לא סרט עלילתי. גבירותיי וגבירותיי, בדוקומנטרי עסקינן.
 
אז נכון, הסרט לא מתאר בדיוק של אחד לאחד דמות נקודתית, אבל היוצרת, רוז טרוש, ידעה להציב דמות ארכיטיפית כמעט לכל סטיגמה לסבית שהייתה מוכרת אז (והאמת, גם היום). וכך היא היטיבה לתאר את מערכות היחסים, הכוחות והתשוקות בחברה מלוכדת, סגורה, שופטת, וכן – גם קווירית.
 
במקום מסוים , אני חושבת שזה המסר הכי חזק של "גו פיש". לא משנה כמה קווירים אתם, לא משנה כמה לסביות לוחמניות למען זכויות נשים אתן, לא משנה כמה מסיבות תה (בלי קפאין!) תערכו בבית, עדיין אתן ואתם לוקים באותן רעות חולות נגדן אנחנו כל כך אוהבים לצאת, כאלה שלכאורה נגדן אנחנו נלחמים, אבל בפועל רק משעתקים. ככה זה בחברה סגורה. לא משנה למי את נמשכת, משנה שאת לא מאפשרת.
 
דוגמה? סצנת המשפט האיומה, במהלכה אחת הדמויות, דווקא הסטוציונרית שבהן, עומדת למשפט שדה לאחר ש"העזה", רחמנא לצלן, לקיים יחסי מין עם גבר. פתאום אקט אחד של סקס עשוי לערער את כל תפיסת הזהות שלה. לא בעיניה, כמובן. בעיני ה"מולך".
 
אבל שיפוטיות התוך-קהילתית האיומה היא לא הסטריאוטיפ היחיד בו נוגע הסרט. כך למשל שותפתה לדירה של מקס, גיבורת הסרט והאחראית למונולוג הפתיחה המופתי "מקס, קוראים לי מקס", היא מרצה שחורה ללימודי נשים. אחד מהרגעים הכי קומיים הוא כאשר היא מבקשת מתלמידיה לציין שמות של דמויות לסביות בהיסטוריה. "סאפפו" זה קל, "כל הקאסט של רוזאן" זה קורע.
 
כשמקס ואיליי, הבחורה בה בסופו של דבר היא מתאהבת יוצאות מהדייט הראשון, במהלכו הלכו לראות סרט, אפשר היה לצפות שהן ידברו על כמעט כל דבר בעולם, החל מהסרט שכרגע ראו, דרך העדפותיהן למרק (צמחוני, ברור), וכלה באקסיות. אבל לא, הן מדברות דווקא על אחריות היוצרים הקוויריים לייצג נאמנה את הקהילה, על יחסי בוצ'/פם ועל תפקידי המגדר השונים. סקסי.
 
בסופו של דבר, סטריאוטיפי או לא, גו-פיש, מלבד היותו סוג של דוקומנטרי הוא גם פשוט יצירה קולנועית טובה (וקורעת מצחוק). יש בו לא מעט מבעים קולנועיים ראויים להפליא, ואפילו חדשנים יחסית לזמנם (תחילת שנות ה-90). כך למשל סצנות ארבעת הראשים המדברים, השבירות התכופות של הקיר הרביעי, והתזזיתיות של מעברי הסצנות.
 
יותר מהכול, זה סרט שלנו ועלינו, זה סרט שמזכיר את פעם, את החברה הראשונה, את הפגישה הראשונה עם הנשים בקל"פ, את הכנס הפמיניסטי הראשון, את התרגומים הנפלאים של ד"ר באום וחברותיה לשירה לסבית שלא הכרנו עד אז, לימים בהם להומואים ולסביות היה אסור להתחתן, לאמץ ועוד, אבל היה מותר לחלום – ובגדול.

הסרט "Go Fish" יוקרן בסינמטק ת"א ביום ד', 25 במרץ, בשעה 22:00 לרגל חגיגות ה-15
תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...