> 

הנסיך שהפך לצפרדע

מנחם בראון היה ההבטחה הגדולה של עולם השירה, אולם נכשל וחזר כעבור כמה שנים כמנחם בן - פרובוקטור מלא שנאה וארס. קווים לדמותו

פעם, משכבר הימים, קראו לו מנחם בראון. נער צעיר, דק ותמיר, כמעט נר, בעל מראה שובבי. פעם מנחם בראון נחשב להבטחה הגדולה של השירה העברית. באמצע שנות הששים, הילד יפה התואר הוציא ספר שירה בשם "אדרת הגפן". כמעט מיד התייחסו אליו כגילוי הגדול של השירה הצעירה. נסיך.

 
לנסיך הצעיר ויפה התואר הייתה חברה יפה לפחות כמותו, יעל, שגם היא ניסתה את כוחה בשירה. אולם כיוצרים שניהם נעלמו: היא אחרי "תותי פטל", הוא אחרי "צמה צנופה",  או אולי ספר אחד, אחרון, שנעלם מעיני. הוא הסתופף בחברת מי שנחשבו לגדולי הספרות, המבקרים האינטלקטואלים והגדולים, והוא רק ילד שזה עתה גמר לתרגם, לפי עדותו מבלי לדעת כלל אנגלית, את "ארץ הישימון" של ט.ס. אליוט, ספר השירה המודרני החשוב ביותר במאה שלנו.
 
גבריאל מוקד. נתן זך. דליה רביקוביץ. הם ועוד רבים אחרים אימצו אותו לחברתם והוא הסתופף בה. לא מן הנמנע שרובם לא אהבו אותו כבר אז. לא סבלו את גאוותו הנלוזה. הם העריכו את תקוות השירה שבו, את היוצר העתידי. לא את הילד השחצן. עם השנים, הוא חדל ליצור ולמעשה נעלם משדה הכתיבה. ההבטחה לא מומשה. עוד ספר לא פורסם. דבר לא נכנס לכותרות הזיכרון.
 
שנים עברו, ונסיך השירה שאבד חזר, והופיע בציבור בדמות מחודשת, מנחם בן. כמו יוצרים מתוסכלים רבים לפניו, הוא הפך למבקר ספרות. מבקר שירה, אומרים אפילו שטוב. הילד התבגר, אולם כמה ממאפייני ילדותו דבקו בו, ובראשם היהירות. פעם כתב שמספיקים לו שני עמודים מהספר, כדי לכתוב ביקורת. שאינו צריך לקרוא אותו עד הסוף, כדי לבקרו. כזה מבקר, כזו יוהרה.
 
ההומופוב ועלה התאנה
אני ממעט לקרוא את מנחם בן, כחרם אישי, ולכן איני יכול להעיד על רמת כתיבתו. אולם זכורה לי ביקורת טובה, על שני משוררים הומואים וחצי, המשמשת אותו עד עצם היום הזה כעלה תאנה, בכל פעם שהוא נדרש "להוכיח" שהוא אינו הומופוב. שוב ושוב הוא משתלח בקהילה, במסמניה, בגיבוריה, תמיד מעמדת "מתבונן מהצד". 

כך לדוגמה, בשעת הצורך, מנחם בן הפך גם למומחה רפואי כשהביא מחקר נידח, שרק אלוהים יודע היכן מצאו, שעסק בנגיף ה-HIV. בן, שאינו בר סמכא בנושא האיידס או במחקר הרפואי, שמח להביא כל דבר שיש בו ניחוח הומופובי. המאמר הזה, שעשה דרכו אל עיתון "הארץ", תועלת לא הביא, אבל זרע חרדה גדולה בקרב נשאי האיידס.
 
בן הוא הומופוב, וזו זכותו, מותר שיהיו גם כאלו. אבל זה לא אישי נגדנו, משום שבשיטתיות הוא מנסה להיחשב עיתונאי שערורייתי, היוצר מחלוקות ומעורר מחשבות חדשות. הוא נהנה ממעמד הפרובוקטור שיצר לעצמו. זה תוכן חייו. הוא סוחף אחריו הומופובים אחרים, ואפילו כמה הומואים שמאזינים בשקיקה לדעותיו עלינו. על הדרך, הוא מוציא מהארון את חבריו ההומופובים, ועושה שירות לקהילה – שנדע מי הם.
 
תנו להומופובים לדבר
אני נגד סתימת פיות מכל סוג. ההיפך. אני רוצה שזילבר ואורי ליפשיץ ודומיהם יגידו את אשר על ליבם. אני רוצה להכיר את האויבים שלי אחד אחד. לא רוצה שהם ירדו למחתרת. זכותו של אדם להביע את דעתו, לעמוד מאחוריה בלי להכריח אותו להתנצל מהפה לחוץ, ובעיקר הוא אמור להיות מוכן לשלם את המחיר של דעותיו. אני נגד הפגנות נגד אמנים כי לא זה מה שעושה עליהם רושם, אולם חרם צרכני, אמיתי, לבטח יפגע בכיסיהם. מנחם בן עושה עבורנו את השירות הטוב ביותר, השלב החשוב במאבק בהומופוביה – זיהוי אלו שנושאים את דגלה ומסריה.
 
איני כועס או נפגע מהברוטליות ההומופובית של מנחם בן. אני סבור שבארץ שבה אנו חיים, אסור לנו להשתיקו ועלינו לתת לו לומר את דבריו. אולם עלינו לזכור שמנחם בן בסך הכל מנסה לשמר את רוח הנער המורד והבועט, להפיח ולו מעט רוח חיים בנסיך שהיה פעם. להישאר בזיכרון השירה, להשאיר חותם, שלא יוכל להשאיר לאחר שאיבד את יצירתו ואת שירתו. איני כועס עליו, איני מכה אותו על איבוד כשרונו. לכל היותר, אני מלא ברחמים עליו.
 
 
 
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...