עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

זה אני

דווקא התגובות שלכם, מפרגנות ומפרגנות פחות, עזרו לי להבין מה נכון עבורי והכי חשוב - שאני צריך להיות מי שאני. טור פרידה

כשהתחלתי לכתוב את הטור, אחד מכללי היסוד, או יותר נכון - אחת מהוראות העורך, הייתה: "לא משנה מה כותבים לך בטוקבקים, אתה לא מגיב!" למה? אין לי מושג. הייתי נרגש מדי ולחוץ עוד יותר מכדי להכנס לדיונים והסברים. ככל שהתקדמתי עם הטורים, הבנתי למה. תמיד יש מי שיאהב, יפרגן וידע לתת מילה טובה - כיף? הכי בעולם. ויש גם את מי שלא, בין אם הוא לא התחבר לטקסט בין אם הוא התעקש לערוך לי ניתוח אישיות או להוציא מהארון שלדים כאלו או אחרים.

אני מודה, בהתחלה לקחתי דברים באופן אישי. כל טוקבק שלילי אוטומטית סווג תחת הכותרת "אתה לא משהו", והחשש ממה יגידו השכנים שיתק אותי לא מעט פעמים. במקום לכתוב באמת, הלכתי מסביב - לא באמת לגעת, כדי שאף אחד לא יכאיב.

משפט שחבר טוב אמר לי פעם גרם לי להבין שלפעמים השכנים לא באמת מכירים אותך, ולא משנה מה תעשה, הם ישארו בשלהם - "תכתוב כאילו אתה בין חברים קרובים, תכתוב בשבילנו, אם עוד מישהו יהנה מזה, אדרבא!" הוא אמר, וזה מה שעשיתי. התחלתי לכתוב כמו שאני מדבר, כמו שאני חושב ובעיקר כמו שאני מרגיש. זה אני, זה איתי, וזה מה יש.

אז לפני סיום, אספתי כמה טוקבקים שהצחיקו, הרגיזו, ריגשו, או שסתם לא ממש הבנתי מה הם רוצים. תהנו.

מיקרופון לקהל

"הכתבה לא מביאה תובנות עמוקות, כמו שכותבים אחרים כאן יכולים להביא, אבל הטור בתחילת דרכו, ואני מעדיף לא לשפוט, פשוט נראה לי שגם תגובות אובר מפרגנות לא במקום, ומצביעות על שטחיות"

"איתי מזכיר לי את הסטוציונר של העידן החדש.
הוא מקסים, נאה, מדבר באלגנטיות לפשוטי-המוח שקונים את זה, משתמש וזורק.
אף אחד לא טוב מדי בשבילו. נרקסיסטיות אלגנטית של העידן החדש במסווה של כתבות שמנסות להציג תדמית והצדקה עצמית. אוננות "כאילו" אינטלקטית "שנונה" להעצמה נרקסיסטית עצמית, מישהו אמר?"

"הכותב לא רואה את עצמו ממטר, וחסר חוש ביקורת עצמית. יש לו "פוזה" של ביקורת עצמית. זה לא אותו הדבר"

"חבל שגוגיי נותנים במה לאנשים שהמניע העיקרי שלהם לכתוב הוא שיתחילו איתם יותר, ובסוף הכתבה נראית כמו פרופיל מסוגנן באטרף..."

"טור מבולבל, מפוזר, חסר פואנטה ומתחת לכל סטנדרט. בתקופה שבה טורים כמו המודיע, ערפדון, עומר קדמי וגלינה מככבים פה - הטור הזה בוהק בעליבותו"

"יש גם דברים קטנים שמטרידים אותי ויפגעו בסיכוי לזוגיות מצליחה, למשל מישהו שקורא לבן-זוגו "אישתי", למרות שהוא יודע היטב שהמגדר שלו הוא גבר ואפילו יש לו איבר מין זכרי... או מישהו שקורא לבן-זוגו "בעלי" כאילו שהוא בתפקיד הבועל או סתם הבעלים"

"המראה שלך. אני מציע לך לחפש עבודה בדוגמנות או בפורנו, בטוח שכמה בחורים (כמוני) ישמחו לראות אותך פורח בתחום"

"אתה מלא בעצמך, יהירות, שחצנות, התנשאות, נרקסיסיזם ובררנות טיפוסית,הומו תל-אביבי טיפוסי שחושב שהוא מתנה למין האנושי"

וכן, היו עוד המון. למה בחרתי דווקא את אלו? כי דווקא תגובות מהסוג זה עזרו לי להבין לאן הכתיבה שלי צריכה ללכת, מה נכון עבורי, והכי חשוב - שאני צריך להיות מי ומה שאני.

אולי לעתים זה הצטייר כמשחק עלוב של תפקיד הנזירה - הילד הטוב - טלית שכולה תכלת. לא יודע, אולי. אבל אולי זה נכתב כי זה באמת מה שהרגשתי, ממקום של של בלבול, של פחד, של לנסות לרצות את כולם, אבל למצוא גם את עצמי על הדרך; של להבין מה אני רוצה, ואיך אני משיג את זה. נכון שלא תמיד זה נעשה בדרך הנכונה. כמו כל בן אדם עשיתי טעות כזו או אחרת והיה לה מחיר. אין מה לעשות. אבל זה כן עזר לי להבין שאיאפשר לרצות את כולם, להיות נחמד ובסדר עם כולם. פשוט איאפשר.

מעבר לזה היו גם מי שידעו לפרגן. לא, הודעות סטייל "איתי תעשה לי ילד" זה לא לפרגן. כאלו שפנו במקום העבודה, ששלחו מיילים או שניגשו באמצע מסיבה רק בשביל להגיד שגם הם - ממש כמוני - הרגישו ככה, שגם להם זה נגע במקום כואב, שגם להם קשה, ושאולי אנחנו לא באמת לבד.

יצא קצת מבולבל היום, אני יודע, ואני מתנצל מראש בפני מי שקורא. אני לא ממש טוב במכתבי פרידה, ובדרך כלל מעדיף פשוט לקום וללכת, בלי כל הדרמה מסביב.

אני סיימתי, אולי לבנתיים ואולי לתמיד - עדיין לא יודע. היה לי כיף, זה בטוח! תודה שהייתם פה בשבילי, ומקווה שהייתי גם קצת בשבילכם.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...