עוד בתרבות ובידור
 >  > 

השטיח הורוד

האוסקר היה משעמם וחד גוני לולא כמה אנשים אמיצים האומרים את דעתם - והשנה, אנחנו היינו הנושא הבוער. גור רוזן צופה באוסקר אך לא מפתח ציפיות

יש לי חבר שלא מבין למה בכל שנה אני מתעקש להישאר ער כל הלילה כדי לצפות בטקס האוסקר. נכון שפעם זה היה לצורך העבודה שלי בתור עיתונאי קולנוע, אבל היום? זה הרי אחד הטקסים היותר משעממים וצפויים בעולם, אז למה, בשם אלוהים, לבזבז עליו שעות שינה יקרות?

האמת היא שזה הרבה בזכות האינרציה. השטיח האדום משעמם טיכו – כל הכוכבניות הולכות על בטוח, לובשות או שמלה שחורה או שמלה לבנה, ואין סיכוי שזעזועים מסוג הברבור המסכן שלבשה ביורק באוסקר 2001 יקרו שם יותר - מה שאומר שאפשר לישון עוד שעתיים כדי להתעורר לטקס עצמו.

אבל גם בטקס עצמו הרי אין שום חידוש. למרות שהשנה הגיש את האוסקר יקיר הקהילה יו ג'קמן, זאת, כשלעצמה, עדיין לא סיבה מספיק טובה לסבול שלוש וחצי שעות מייגעות.

הטקס עצמו היה, ועודנו, הכי "פרווה" שיש, במיטב מסורת הפוליטיקלי קורקט של האמריקאים. כשאסור לאף אחד לספר שום בדיחה שתעצבן יהודים, מוסלמים, נוצרים, הומואים, כושים, אינדיאנים, מוגבלים, זקנים – בקיצור, אף אחד – על מי עוד נשאר לצחוק חוץ מעל "השעיר לעזאזל" השנתי.בדרך כלל צוחקים שם על ג'ק ניקולסון. השנה זו הייתה מריל סטריפ.
לכל הטקס יש כוריאוגרפיה מתוכננת מראש של מתי לצחוק ומתי לבכות. שלא יהיה לכם ספק בעניין, אין שום דבר ספונטני באף נאום - אפילו הבכי של האלי ברי באוסקר 2002 עבר שלושה דראפטים של תסריטאי, ראנים וחזרות גנרליות על השנייה המדוייקת של בצבוץ הדמעה. הכל מבוים. קייט וינסלט הייתה היחידה שהודתה שהיא מתאמנת על הנאום הזה כבר מגיל שמונה. באמת שאין שום מקום לשום הפתעה, לפחות לא מצד המנחה ומגישי הפרסים שנצמדים לפרומפטר כמו לחבל הטבור.

אז אם כבר יש הפתעות, הן מגיעות בדרך כלל ממקבל פרס אמיץ אחד, או שניים, כשבכל שנה מדובר במיעוט נרדף אחר או בבעיה שמאוד דחוף לאמריקאים למחות עליה, ותמיד יש מישהו שלא מצליח לסתום את הפה.

הומואים זה נושא חם 

חשבו, זה סידור מאוד נוח לכל הצדדים – כשמייקל מור יצא נגד המלחמה בעיראק באוסקר 2003, זה לא משהו שהיה מתוכנן, ולכן זה בסדר - וכך גם סוזן סרנדון, שתמיד קשה לה להגיש את הפרס ולשתוק, או דנזל וושינגטון והאלי ברי, המוחים בשמם של השחורים, וכו'. כל עוד זה לא כתוב בפרומפטר – המארגנים של האוסקר מכוסים, ויש על מה לדבר למחרת בבוקר. סידור נוח לכל הצדדים, ואמצעי לחשיפה מקסימלית של בעיות בוערות.

אז אם יש איזושהי חשיבות לטקס האוסקר הזה היא בכך, שכשנעשה סרט על משהו שהוא באג'נדה של האמריקאים וגם זוכה בפרסים – יש להניח שהוא יהיה שיחת היום באוסקר, ומשום כך גם שיחת העיתונים בפרסומים שלמחרת. השנה, ללא ספק, הנושא היה אנחנו. הפעם הקודמת שזה היה קרה היתה ב-1993, כשטום הנקס זכה ב"פילדלפיה", וגם אז זה היה יותר בהקשר של המודעות למלחמה באיידס, ופחות בהקשר של הומואים פרופר.

מאז עברו 16 שנה, וזה לא שזכויות ההומואים בארה"ב השתפרו מאז במידה ניכרת - אבל הנושא לא תפס את סדר היום הציבורי בצורה בולטת כל כך כמו הפעם, בפני מיליארדי צופים ברחבי העולם, כי כנראה שלאמריקאים היו נושאים חשובים יותר למחות עליהם בשנים קודמות.

במקרה, או שלא במקרה, זהו גם הנושא החם ביותר היום בלוס אנג'לס – העיר בה מתקיים הטקס – כי בחמישה במרץ, בעוד פחות מחודש, יתכנס בית המשפט העליון בקליפורניה כדי להחליט אם להפוך את ההחלטה הנקראת Proposition 8, המתנגדת לנישואים חד-מיניים במדינת קליפורניה. אם אכן יתרחש הנס וההחלטה תתהפך, זוגות חד-מיניים יוכלו להינשא בקליפורניה – וזאת באמת תהיה סיבה גדולה למסיבה.

בקשר לקשר 

זה התחיל כבר על השטיח האדום, בזכות היפיוף התורן, אמיל הירש, המגלם ב"מילק" את המאהב של שון פן - סליחה, הארווי מילק. האמריקאים כבר נשבו בקסמו בסרטים כמו "אלפא דוג". הצעיר הנ"ל, שצולם בכל רשתות הטלוויזיה, היה הראשון שהגיע לשטיח האדום כשהוא עונד על דש הטוקסידו שלו את סמל "הקשר הלבן", אותו סמל שארגון "הקשר הלבן" כל כך חפץ להפיץ ברחבי העולם, ובעיקר בקליפורניה ובארה"ב. הקשר הלבן הזה מסמן את שוויון הזכויות בנושא נישואים.

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...