>  > 

על הסילבסטר, כלכלה והמלחמה בעזה

"מה זה חייל?", אמר לי פעם איש מדהים. "ילד עם אמא". האמא הזאת עלולה להיות אני, אחיותיי הלסביות או כל אישה אחרת. מלחמה זה רע, ויש דרך אחרת

פילים כחולים. מכירים את הבדיחה הזאת? הנה: איך ישו הצליח ללכת על המים? כי הוא לא חשב על פילים כחולים. זה כל מה שצריך בשביל להצליח ללכת על המים. לא לחשוב על פילים כחולים. או קרנפים סגולים. מה שזה יהיה או לא יהיה, לא תהיו מסוגלים להפסיק לחשוב עליו.

את החדשות על המלחמה בעזה אני מקבלת מדודתי בטלפון, בזמן ארוחת בוקר משפחתית מורחבת, מהצד הזה של המיסיסיפי. מודעת היטב לקצה הפוליטי שבו מצויות דעותיי, היא מבשרת לי על כך בצורה אפולוגטית משהו: "מפציצים את עזה, אחרי שנים שהם הפציצו אותנו ושתקנו".

אני שותקת. מה יש לי להגיד? לא בשביל זה היא התקשרה, כמובן, אלא כדי להודיע על דמי החנוכה הנדיבים שהיא מעניקה לנו, ולשאול מה לעשות איתם. זה ערוץ שיחה נעים יותר לזרום בו.

לשולחן ארוחת הבוקר אני מביאה ד"ש חם בלי תוספות. אני גם בוחרת שלא להיכנס למוד המלחמה. לא לפתוח אינטרנט, לא לאסוף מידע באופן פעיל. לא רוצה להיכנס לדיכאון הזה, לתחושת חוסר האונים הגוברת, לתחושה שאין פתרון, שזה אף פעם לא ייגמר. במיוחד מהצד הזה של המיסיסיפי, לחוף האוקינוס השקט. מכאן הכול נראה בלתי אפשרי, סוריאליסטי. איך אפשר להאמין שבעולם הזה ממש, לחופו של ים אחר, אנשים מפגיזים אנשים אחרים, במשך שנים?

הרג אזרחים הוא דבר נורא. אפילו אחותי, שהדעות שלה אף פעם לא התקרבו לקצה, כל קצה, מתפלצת בטלפון: "משפחות וילדים", היא מדווחת בזוועה. אני חושבת שאולי האימהות עשתה לה את זה. הידיעה הזאת, כמה משאבים נדרשים כדי ליצור חיים, כדי להביא חיים, לקיים אותם, הופך את החיים ליקרים במיוחד: ההריון שלוקח מהגוף כל כך הרבה, הלידה שקורעת אותנו לגזרים, הלילות נטולי השינה, כאבי הגזים של גוף שרק לומד לעכל, כאבי השיניים הבוקעות. השמירה הנצחית על חייהם, מפני שקעי חשמל, מפני נפילות, מפני ילדים אחרים, מבוגרים אחרים, מפני כל מה שעלול להשתבש.

"מה זה חייל?", אמר לי פעם נמרוד קרת, אח של, מהפכן ואיש מדהים בפני עצמו. "ילד עם אמא". האמא הזאת עלולה להיות אני, אחותי הביולוגית, אחיותיי הלסביות או כל אישה אחרת. מלחמה זה רע, וחייבת להיות דרך אחרת. יש דרך אחרת, והיא תימצא. מוד המלחמה מתגנב אליי, בלי לרצות. עוד חצי שנה אנחנו חוזרות לארץ. פילים כחולים.

נשואות נשואות, אבל הסילבסטר - בנפרד
את הסילבסטר השנה, הראשון שלנו כנשים נשואות, אנחנו בוחרות לבלות בנפרד. אני מוזמנת למסיבה שהיא לא רוצה להגיע אליה, היא מוזמנת למסיבה שלא ממש מעניינת אותי. אני לוקחת את בועז והולכת למסיבה של ר. ערב גשום וערפילי בחוץ. האורות מנצנצים על המזח, הוא גר לא רחוק משם. הלב קצת נצבט למחשבה שהיא העדיפה ללכת למסיבה אחרת. הייתי מוכנה להישאר איתה בבית, אבל מבחינתה - זה לא בא בחשבון.

המסיבה של ר. שקטה, קטנה, אינטימית, בדיוק מה שרציתי. אני מחבקת את ר., התגעגעתי אליו ולא ידעתי עד כמה. בשנה האחרונה הוא עבד קשה מאוד - משמרות, לילות, כל מה שהיה צריך - בניסיון לחסוך קצת לניתוח הסרת החזה. עד שכבר הצליח ב"משימתו", היו צמצומים בעבודה והוא פוטר, ונאלץ להשתמש בחלק מהכסף. כמה ימים לפני כן קיבלתי ממנו מכתב נואש. הוא ביקש עזרה בשכר הדירה. לא היה באפשרותי לעזור לו הרבה, אולי עשרים דולר פה ושם, בטח לא האלף שימנע ממנו פינוי. אבל המשפחה התייצבה לצידו.

הגענו ראשונים למסיבה, והוא הראה לי כרטיס ברכה ששלחה לו סבתו: "היא הלכה וחיפשה את הברכה הכי ורודה שיכולה הייתה למצוא", הוא אמר חצי בצחוק. "כזאת שכתוב עליה, תראי, 'לנכדתי האהובה', והיא יודעת בדיוק מי אני". הברכה פונה אליו בשמו הקודם, הנשי. למרות התמונות שראיתי מעברו כדייקית, למרות הידיעה, אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על ר. בתור בחורה. הוא תמיד היה בשבילי בחור. בקרוב, גם בלי ניתוח, בית המשפט יקבע שהוא "זכר" גם בתעודת הביטוח הסוציאלי שלו, שבלעדיה אין חיים לתושבי המדינה הזאת. חלק גדול מבעיות העבודה שלו נובע מהסתירה בין מראהו החיצוני וזהותו לבין מה שכתוב בתעודה.

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...