>  > 

הארווי מילק - עכשיו הסרט

"מילק" הוא אחד הסרטים הקוויריים הגדולים ביותר שנוצרו אי פעם. למרות שהוא מבעית ומטלטל, הוא גם מעורר השראה וממלא בעוצמה סוחפת



"מילק", בבימויו של גאס ואן סאנט (מ"איידהו הפרטית שלי" הזכור לטוב) הוא סרט נהדר ונפלא, אחד הסרטים הקוויריים הגדולים ביותר שנוצרו אי פעם, וסרט מעולה בפני עצמו. לא פחות מזה, הוא גם נורא ואיום ומפחיד ומבעית. הוא נהדר ונפלא, כי שון פן משחק בו את תפקיד חייו: הארווי מילק, ההומו הגלוי הראשון שנבחר לתפקיד ציבורי בארה"ב – חבר מועצת העיריה של סן פרנסיסקו (התואר המדויק שלו היה חבר מועצת המפקחים של מחוז סן פרנסיסקו, תפקיד שונה במקצת מחבר מועצת עיר, אבל בסן פרנסיסקו התפקידים חופפים.  מילק של פן וגאס ואן סאנט הוא איש חם, פתוח, מצחיק, אוהב, כריזמטי, אוחצ'ה בשעות הפנאי, היפי מדי פעם, איש של חליפה ועניבה כשצריך. הוא האיש שידע לגייס את ההומואים של הקסטרו וההיפים של ההייאט ולהפוך אותם לכוח מאורגן. הוא איש שאפילו ההומופוב הגדול ביותר בתקופתו, לא יכול היה לסרב לו. 

"מילק" הוא מסוג הסרטים שלנצח אפשר לנתח את התסריט שלהם והמשחק והבימוי, והארט והתלבושות, ולנצח לחפש את סוד הקסם החמקמק שלהם, שגורם לי לרצות לשבת באולם לאורך כל הקרדיטים, לרצות לרוץ ולחבק את מילק, לו רק היה כאן, או את שון פן, לו רק יצא מהמסך, או את גאס ואן סאנט, לו רק הייתי פוגשת אותו. עבורי הוא סרט קרוב: הארועים בו התרחשו בימי חיי, ואני מכירה היטב את זירת ההתרחשות: הקסטרו והמרכז האזרחי של סן פרנסיסקו. נדמה לי שהיום יש חנות ספרים גאה במקום הו היתה חנות הצילום של הארווי וסקוט. 

הוא נפלא, כי הוא מעורר השראה, כי יש בו המון עוצמה, הי הוא מראה איך למרות הכול, אנשים שמתאגדים יחד, מדברים, יוצרים קהילה, יכולים לשנות את העולם. למרות הכול: למרות החינוך ההטרוסקסיסטי, למרות הסביבה שאומרת לנו שאי אפשר, למרות לחצים מבית, ובעיקר למרות מאות ואלפי הפעמים שבהם נשמעו הקולות שאומרים שאנחנו סוטים, חולים, פושעים, שצריך להיזהר מאיתנו, שצריך להרחיק מאיתנו ילדים. ידידי סטיב, שאותו פגשתי בקמפיין נגד הצעה 8, חב את הקריירה ארוכת השנים שלו כמורה להארווי מילק. בדיוק כשסטיב התחיל ללמד, ב-1977, העלה חבר הקונגרס הקליפורני בריגס את הצעה מס 6: לאסור על מורים מחוץ לארון ללמד. 

מורים יכולים ללמד גם מחוץ לארון
בקליפורניה הנאורה, לפני שלושים ואחת שנים בסך הכול, היה עדיין לגיטימי לקרוא לנו בכינויי גנאי ולנסות לכפות עלינו להיות בארון. זה לא עבד, כי מילק היה שם, והוא וחבריו גייסו את הקהילה ואת תומכיה למאבק חסר פשרות. כי הוא התעקש להתעמת עם בריגס, ולהיות שם, מחוץ לארון, בלי להתנצל ובלי להתחבא. באחת הסצינות מעוררות ההשראה ביותר, עומד הארווי מילק במטבח בביתו, עם אנשי המטה שלו, מצביע עליהם ואומר: "עכשיו כולם יוצאים מהארון. כולם". 

כשהוא נשאל על הזכות לפרטיות, הוא מתעקש על כך שבמאבק הזה, אין פרטיות. ואז הוא מושיט את הטלפון לאיש צוות שמציין שאביו אינו יודע. הושטת הטלפון היא אקט מהפכני ורגע קולנועי אדיר, לכל מי שיודע כמה קשה היציאה מהארון וכמה הכרחית. בלעדיה, אנחנו עדיין נותנים את הכוח לסביבה ההומופובית להכתיב את חיינו. אחריה, אנחנו חיים את חיינו-שלנו.

ובכל זאת, זהו סרט נורא ואיום ומפחיד ומבעית. כי הסוף שלו ידוע מראש (ומי שלא יודעים, שלא ימשיכו לקרוא). כל מי שיודע קצת היסטוריה קווירית, יודע שהארווי מילק נרצח. הסרט נפתח ב-1978. מילק, יושב במטבח, מספר את סיפור חייו למכשיר הקלטה. המשפט הראשון הוא: "במקרה שיפגע בי כדור..." החלק האחרון בסרט עובר במתח שבין הידיעה שהרצח מתקרב, לתשוקה לדחות את הקץ, שזה לא יקרה, שזה לא יקרה, לא לא לא לא. וזה קורה, וזה נורא ואיום. כי איך יכול להיות שאנשים שמעו את היריות במשרדו של ראש העיריה (שנרצח דקות לפני מילק), ולא עצרו בעד הרוצח ולא רדפו אחריו ולא קראו לאנשי ביטחון ולמשטרה, או לכל מי שרק היה אפשר. איך יכול להיות שהרוצח פשוט עבר במסדרון, קרא למילק, וירה בו, פשוט כך? איך זה שאסטרטגיית ההגנה המגוחכת (Twinkie Defense, על שם ממתק מפורסם) הגורסת כי אכילת ג'אנק פוד גרמה לחוסר איזון כימי במוחו של הרוצח הצליחה, ושאדם שרצח שני מנהיגים ישב בכלא חמש שנים בלבד?

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...