> 

"בואו נצעק במקום שבו מושתק הקול הטרנסי"

החיים כטרנסג'נדר כרוכים בסוגי דיכוי מרובים, אשר מאיימים על קיומנו אך גם מהווים בסיס למאבק משותף / עידו קטרי בגרסה של נאומו מיום הזיכרון לטרנסג'נדרים

בחודש מאי השנה, כשיצאתי עם עשרה מחברי ממסיבת הגאלה של פסטיבל הדראג בברלין, הייתי קורבן לפשע שנאה. באותו ערב הופעתי על הבמה מול קהל של מאות, בסוף ההופעה הוצאתי מכיסי מצלמה וביקשתי מהנוכחות בקהל לצלם אותן למזכרת. אמרתי להן, אני גר בירושלים, לא כל יום אני מוקף בקהילה טלה"בית גדולה שכזו.

 
אין לי את התמונה הזו. איבדתי את המצלמה באירועים שהתרחשו באותו הערב. שלוש שעות לאחר שעמדתי על הבמה, מוקף בחברות וחברים יצאנו אל הרחוב, השמיים התחילו כבר להתבהר לקראת בוקר ואנו צעדנו שמחים עם בקבוקי שמפניה חצי ריקים בידינו. לא רחוק מהמועדון בו הופעתי, במרכז השכונה העליזה קרויצברג, בלב ברלין, נעצרו מולנו שלוש מכוניות. מכל מכונית יצא אדם.
 
דיכוי אלים על רקע מגדרי
שליטתי בשפה הגרמנית מוגבלת גם שאני פיכח, כך שלא יכולתי להבין את חילופי הדברים. הסיטואציה הסלימה במהירות, והתמונה הבאה שנחרטה בראשי היא דלתות המכוניות נפתחות וכעשרה גברים נוספים קופצים מהן. לפני שהספקתי לעכל את שקורה חטפתי מכה חזקה בראשי ונפלתי על הרצפה. מתוך אינסטינקט שלא ידעתי שקיים בי, קפצתי מיד על רגליי ונעמדתי אל מול האדם שזה עתה חבט בי בעוצמה. הבטתי בעיניו, זאת אני זוכר היטב, ניסתי לגייס את המבט המאיים ביותר שיש ברשותי, כי זה למעשה כל שהיה ברשותי באותו הרגע.
 
ובשניות הספורות האלו שהבטתי ישירות אל תוך פניו ראיתי בזוית העין שחברתי נטלי שרועה על המדרכה, עיניה עצומות. לרגע חשבתי שהיא עושה זאת בכדי שיעזבו אותנו בשקט, כמו חיות פצועות המעמידות פני מת, אך כשהפניתי את מבטי מעיני הזר אל פניה של נטלי הבחנתי פתאום בזרזיף הדם שנוזל מזווית הפה שלה ובזרזיף הדם שיוצא מאוזנה. בעוד אני מנסה להבין את ההתרחשות, כשחברי שרועים מסביבי על הרצפה, נכנסו הגברים בחזרה למכוניות וברחו מהמקום.
 
אני לא יודע מה הניס אותם, יתכן שהם נבהלו ממה שעשו, יתכן שאלו השכנים ששמעתי זועקים מהמרפסות, אני לא יודע, אני לא חושב שזה משנה. נטלי הייתה מחוסרת הכרה כעשר דקות. רגעים ספורים לפני שהגיע האמבולנס והמשטרה היא נעמדה על רגליה והחלה לבכות. אני לא זוכר איך הגעתי בסופו של דבר למיטה, אני רק יודע שהתעוררתי לבוקר מלא טלפונים כשראשי כואב, וסימנים כחולים על הידיים שלי.
 
מדיכוי אלים לדיכוי דרך השתקה
העיתונות המקומית, שמסתבר שהגיעה גם היא למקום האירוע, דיווחה על תקיפה הומופובית של קבוצת לסביות. העיר רעשה, אך הקול הטרנסי הושתק. בימים הבאים נדהמתי לגלות מהי סולידריות, החל מטיפול רפואי ומשפטי, דאגה ואהבה וכלה בהפגנת המונים שאורגנה בין רגע מפה לאוזן.
 
אבל לא יכולתי להתעלם מהמחשבה שהקול הטרנסי הושתק, שזו לא באמת, או לא רק תקיפה "הומופובית", שהותקפנו על בסיס שונות מגדרית, שהותקפנו כי העזנו להסתובב בראשי חוצות, שונים ולא מתביישים, שהותקפנו כי לא "עברנו" כנשים או גברים, כי ערערנו על ההיררכיה המקודשת שמעניקה בסיס לדיכוי, שמדכאת אותנו, שמדכאת אותי.
 
הכעיס אותי שאנחנו "קבוצת לסביות" או "קווירים רדיקלים" משום שאין זה נכון לגבי כל אלו שהותקפו, משום שזה בוחר למסמס את הזהויות האינדיבידואליות שלנו על מנת לעצב אותנו כקולקטיב שמולו יש "אחר". שחור ולבן.
 
השתייכות לקבוצת מדכאים
בתקופה זו של חיי, אני חי בשתי זהויות שונות, נלחם על קיומן של כל אחת מהן, כי נראה לי שהן מרכיבות את השלם שהוא אני. הבחירה המשונה הזו, שאינה פרקטית בכלל, לא רגשית ולא כלכלית, מעמידה אותי בסיטואציות שונות של "מעבר" שמעלות אצלי שאלות רבות. במקביל ,ואולי לא במקרה, אני מנסה לנסח, במילים שלי, את הקשר בין דיכוי לדיכוי ואת ההבדלים ביניהם.
 
עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...