עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

התוכנית

יעל מגלה שגם אם תכננה כל מה שקשור לחיי האהבה שלה עד הפרט האחרון כבר מזמן, החיים, מה לעשות, מצליחים קצת להפתיע אותה

"את רוצה לשתות קפה מתישהו?"
(And let the games begin...)


אבל רגע לפני שאני מספרת לכם מה קרה אחרי ההצעה הזאת, אני צריכה להציג בפניכם את ה"תוכנית":

אחרי שאני יוצאת לדייטים עם ארבע-חמש בנות שרובן ככולן מזעזעות לפי כל קנה מידה אפשרי, נשאר לי עוד חוב אחד אחרון לאפרודיטה לפני האושר המובטח:
בלילה קסום אני פוגשת את הטובה בנשים, זאת שתמיד הייתה בחלומותיי. אחרי שלוש שעות של שיחה קולחת ומבטים, אני מתאהבת עד מעל הראש, וזה קורה רגע לפני שהיא מצהירה בפני על חוסר העניין המוחלט שיש לה בי ובחיי. בדברים אלו היא שולחת אותי לחודש הבראה במטבח.
"מה שלא הורג אותך, גורם לך לרצות למות" - ואריאציה לפתגם הידוע. אבל אני לא חוששת, זה חלק מהתוכנית, וכך גם ההמשך:
השלב הבא, שבו אני מטביעה את יגוני בשיפודים, אנטריקוטים וקבבים למכביר הוא שלב הכרחי. הוא זה שמצדיק באמצעות ייסורים אינסופיים את האושר העתיד לבוא (באותה ההזדמנות, הוא גם מפריך את המיתוס הגדול של לסבית=צמחונית, שניזון מההגיון ה"בריא": "אם היא לא אוכלת נקניק, היא לא אוכלת נקניק").
את השלב הזה אני מתכננת לעבור בגבורה.
אחרי תקופת הדיכאון הקולינרי הנ"ל, אני אוספת את עצמי ופותחת דף חדש.
הרבה מאוד מים מינרלים ושבועיים של דיאטה שמשבשת לי את מנגנון חילוף החומרים לנצח מחזירים אותי שוב למגרש הדייטינג, אלא שהפעם - עם סקס אפיל של בחורה שלא מסוגלת לאהבה, סטייל ברנדון וולש.
בהמשך יהיה עלי להתמודד עם מספר אכזבות נוספות שאותן אני אנצל בחכמה להנעמת זמנכם. בצורה זו תתקרב לסיומה האודיסאה הפרטית שלי, שמסירה כל ספק לגבי הזכות שלי למנת האושר המקסימלית. רק בזכות אותו מסע מרתק לנבכי ה"אני הפנימי" (שאז כבר יודע שהוא לא אוהב מסעות) אני אפגוש את האחת והיחידה: זאת שהופכת את עולמי ובטני, מציפה את חדרי לבי ובבוא הזמן (אחרי חודשיים במונחים הלא מעודכנים שלי מימי הארון הסטרייטים) קוטפת לי ת'דובדבן.
כך, עוד לפני שאני מספיקה לדווח לכם על שמע המשפט הנכסף "אני אוהבת אותך, יעל", הטור שלפניכם הופך לבמה לפרסום שירי אהבה בהשראת בריטני וקריסטינה הגורילה. אחרי שני פרקים דביקים כמו שרק הטארטים של דן ד' יודעים להיות, אפילו הפרוטקציות שלי כבר לא עוזרות. אני מאבדת את ציבור קוראי (היו שלום), מתחנפת לצוות האתר לזכר ימים שהיו (וכמובן בגלל שהם פשוט ראויים לכך) ומניחה לכם לנפשכם לטובת פיקניקים וטיולים בכפר עם החצי השנייה שלי.

תוכנית מאוד הוגנת אם תשאלו אותי. אני מפגינה נכונות לסבל. אני לא מצפה לחיים קלים. אני אפילו בונה על זה שכמה שבועות לפני שמגיעה אותה אחת ויחידה, אני צריכה לעבור תשעה מדורי גיהינום. סך הכל תסכימו איתי שמדובר בתוכנית הקלאסית. כולם הרי מצפים לדייטים גרועים באוטוביוגרפיה. כולם צריכים אהבה נכזבת ברזומה. אחרת באיזה זכות נדרוש שלווה? מה נוכל להראות לאלים?
אז אני מצאתי בדברים הגיון, והתאמתי את תוכנית העל שלי למה שלמדתי מכל סיטקום אפשרית בתולדות ערוץ שלוש. באיזשהו שלב, התוכנית הפכה לבלתי מתפשרת בעליל. נהייתי אובססיבית ל"תוכנית".
הרגשתי שאני חייבת לצאת עם בנות איומות. לא לגלות עניין רב מידי באף אחת, לא להיות מחויבת לשום דבר, בטח שלא למצוא אהבה. יש הגיון מאחורי הדברים: הרעיון הוא פשוט ללמוד את המשחק. לנצל ולהיות מנוצלת. כל זה מתוך שיקול דעת ומתוך דאגה ועניין בי ורק בי.
מעל הכל - זה היה מתוך נאמנות מוחלטת ל"תוכנית".


"את רוצה לשתות קפה מתישהו?"

וככה זה התחיל. אתם מתארים לעצמכם את החוצפה?
איך את מעיזה? באיזו זכות? בשום אופן לא. אני מצטערת, זה לא אני זה את.
את פשוט אינטליגנטית ואת לא אמורה להיות. עזבי אינטליגנטית, הייתי סולחת לך על זה, אבל יש לך חוש הומור, וחוש הומור ממש לא צריך להיות לך. אני לא יכולה לצאת אתך עכשיו. את חמודה, וזה לא בתוכנית. תחזרי אלי עוד כמה חודשים. את יכולה לישון בנתיים שנת חורף עם הדובים או משהו, רק אל תלכי לאף מקום.
תנצלי את הזמן להתרשם, לבחון אותי, את מוזמנת גם להתאהב בי אם את רוצה. בכל מקרה, אני מצטערת, אבל אני עכשיו צריכה ללכת לצאת עם בנות שאני לעולם לא ארצה. יש לי תוכנית.

כמובן שאת כל זה אמרתי לקירות. באמצעות מיתרי הקול הבעתי משהו שבדיעבד אפשר להגדיר כהתחמקות. די צולעת האמת, אבל זאת אני, צולעת (מישהי רוצה לצאת איתי עכשיו?).


כבר באותו הערב, שיחה עם י':
- "יא צולעת, תגידי, את מטומטמת?"
- "לא. ואל תרים עלי את הקול, הא!"
- "עוד הלילה את תתקשרי אליה, את מבינה אותי? ואת תגידי לה שאת מתה לשתות אתה קפה. רק לא ב'קופי בין' או ב'סטארבקס' או ב'ארקפה', שמעתי שהם מהנדסים גנטית את פולי הקפה שלהם. תתרחקי משם. ואם היא רוצה ללכת לשם, אז היא לא בשבילנו".
- "מה?! אתה מטורף. מה רע בלהנדס גנטית פולי... עזוב. תשכח מזה. זה לא משנה כי זה לא בתוכנית ואתה יודע את זה"
- "תפסיקי כבר עם התוכנית הזאת, על מי את עובדת? את סתם פחדנית. תקבעי אתה, ותשתי אתה קפה"
- "לא. זה לא בתוכנית"
- "זה פשוט לא יאומן. תקשיבי לעצמך. לא בעצם אל, רק אל תקשיבי לעצמך. תקשיבי לי. אם יקרה לך משהו רע אני אחכה כאן, תבואי לכאן ישר אחרי"
- "אתה לא מבין, אני לא יכולה. זה לא בתוכנית"
- "... ובזמן שאני אחכה, אני אבשל לנו ארוחת ערב"
- "זה לא בתוכ... ארוחת ערב? אתה תבשל? מה בתוכנית?"
- "תתקשרי ותדעי"


עדיין באותו הערב, שיחה עם הבחורה:
- "תגידי, אהם... אם אין לך תוכניות אחרות, אז ההצעה לשתות קפה עדיין תקפה?"
- "האמת שכן"

תכננו להיפגש ביום שישי.

יום חמישי, אני בחברת קרובים:
- "אל תדברי אתה על הארון. הומואים עם פז"ם לא אוהבים לדבר על הארון. תיזהרי מזה"
- "הוא צודק. וגם אל תדברי על הלימודים, היא תחשוב שאת חננה"
- "היא צודקת, וגם לא על העבודה"
- "מה לא בסדר בלדבר על העבודה?" (את המשפט האחרון אני אומרת. כל השאר זה אחותי, הבת-דודה ובעלה, לא משנה מי זה מי, מאוד קשה לשחזר את השיחה הזאת גם ככה. לצורך העניין, המשפחה שלי זה ישות אחת)
- "הכל בסדר, את פשוט משעממת כשאת מדברת על העבודה"
- "ואל תלבשי שחור, היא תחשוב שאת שלילית"
- "הא?"
- "וגם לא את מה שאת לובשת עכשיו. היא תחשוב שאת עיוורת"
- "הא?"
- "תלבשי את החולצה האדומה, זאת שאת לא אוהבת. ולא עם הז'קט שאת יוצאת אתו כל בוקר לאוניברסיטה. הוא ממש לא מחמיא לך. היא תחשוב שאת פרה"
- "הא?"
- "ואל תעשי את התנועה הזאת שאת עושה עם הידיים כשאת מדברת. היא תחשוב שאת ילדותית"
- "הא?"
- "ותפסיקי עם ה'הא' הזה, היא תחשוב שאת נעל"
- "יעלי, אל תקשיבי להם. פשוט תהיי את. היא תחשוב שאת נהדרת"
- "אהה"
- "תגידי, מה את נותנת לה עצות כאלו? יעל, תקשיבי לי. עדיף שתזריקי הרואין לפני הפגישה מאשר שתהיי את. לא יהיה לך סיכוי. היא תחשוב שאת דפוקה" (תכירו: זה א', הבעל של בת-דודה שלי. הוא מפלצת)
- "די, נמאס לי, אתם לא עוזרים לי. אני הולכת"
- "חכי שנייה. משהו באמת חשוב: לא משנה מה קורה מחר, אל תספרי לה על ה'תוכנית'. בכל מחיר, תמנעי מלהזכיר את ה'תוכנית'. יש?"
- "הא?"


יום שישי:
הפגישה בוטלה. השתבשו לה התוכניות.


יום שבת, ראשון, שני... עד היום:
דיברתי אתה לא מעט. עדיין לא מצאתי בה שום דבר רע, וזה באמת לא בתוכנית.
"לא מעט" זה לא ממש מדויק. דיברנו די הרבה. נהניתי, אבל גם גיליתי שזה רק לא מזמן שהיא נפרדה מהחברה שלה. אמנם קיוויתי שזה לא משנה בהתחלה, אבל זה כן.
מילא לשנות תוכניות אם יש אלטרנטיבה טובה, מילא "להתגלח על הזקן" של מישהי שאולי הייתי מסוגלת גם לאהוב, אבל לעשות את זה מראש במסלול כל כך בדוק לכישלון זה באמת חבל. עדיף לנסות יותר מאוחר מאשר להרוס הכל עכשיו. נראה לי שהיא הסכימה איתי.
על כל פנים, התרחשויות של "first date אני לא יכולה להביא בפניכם, כי מהר מאוד הדברים קיבלו תפנית לא מתוכננת. כזאת שלא ממש משתלבת בסצנה ה"אלי מקבילית" של תרבות הדייטינג. החיים זה לא סיטקום, והחיים זה גם לא טור אישי. לכל אחד יש משקעים משלו, אהבות משלו, ארון משלו ותוכניות משלו. אולי אני נאיבית, אבל אני עדיין מאמינה שכולנו שוחים בים של אהבה. אני אפילו משוכנעת בזה. יכול להיות שיום אחד אני והיא נשחה ביחד, יכול להיות שלא. בכל מקרה, לא משנה מה התוכניות שלכם, תמיד תזכרו - "ים של אהבה".

"החיים זה מה שקורה כשעושים תוכניות" אמר ג'ון לנון, ונרצח (את זה הוא בטח לא הכניס בתוכנית).

שיהיה לכם סוף שבוע נפלא.
יעל.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...