עוד בחדשות ודעות
 >  > 

האם ישראל צריכה בכלל מפלגת גייז?

אין ספק בדבר זכותה של מפלגה גאה לקום ולרוץ, אבל השלכותיה של היומרה לייצג "אותנו" כקבוצה חורגות מגבולותיה של פיצה בישיבה לילית מסעירה / דעה

מימוש הנטייה המינית הוא גורם יסודי באורח החיים שלנו, ואיש אינו צריך לתמוה על הקמתה של מפלגה המעמידה אותה במרכז מצעה הפוליטי. הדיון על נחיצותה של מפלגה להט"בית אינו שונה מהותית מהדיון על כל מפלגה סקטוריאלית אחרת שרצה להיבחר, כמו למשל אגודת ישראל, עלה ירוק, או התנועה למען ילדי תימן החטופים. במערכת פוליטית הנוהגת על פי השיטה הרב-מפלגתית מפלגות קטנות הן חיזיון שכיח, וכשמצרפים לכך את החשיפה האדירה הנלווית להשתתפות כנציג מפלגה בבחירות כלליות ואת האקלים התקשורתי המאופיין (וגם מאוכלס) באהדה למאבק המגדרי, מתקבל תמהיל שהופך את שאלת היתכנותו של תסריט כזה לעניין של זמן.

יש המסתפקים בציון מורכבותה של המציאות הישראלית ואתגריה בבואם להסביר את אי תמיכתם במפלגה גאה. כאן ברצוני לדון בממד ייחודי אחר של אותה מציאות: מאפייניה של האלטרנטיבה הלהט"בית הישראלית.

דפוסי אורח החיים הלהט"בי במערב (והמערכות החוקיות המאפשרות אותם) לרוב אינם כוללים הורוּת. במרבית המדינות האחרות עדיין לא כדאי בכלל לצאת מהארון. התוצאה היא שיש בעולם יחסית מעט להט"בים מוצהרים שהביאו ילדים לעולם. בחברה הישראלית לעומת זאת, השילוב הייחודי של חברה שבה מסורות משפחתיות חזקות חוברות למסורות מערביות ליברליות הביא לכך שאחוז הלהט"בים ההופכים להורים בפועל גבוה לאין שיעור משיעורם בכל אוכלוסייה להט"בית אחרת בעולם. אין צורך לציין זאת לחיוב או לשלילה; כזו היא המציאות. הקהילה הלהט"בית בישראל היא משפחתית כמו החברה שמתוכה היא צומחת – וזו בעיני רבים תמצית ייחודו של אורח החיים שהיא הביאה לעולם: שוני מגדרי, שהשלכותיו אינן חייבות לחרוג מתחומי האלטרנטיבה המינית.

אפשר להתווכח אם מדובר בבשורה, על כל פנים תחושתם של רבים בקהילה היא שהמהפכה פסחה עליהם. רבים מהם גדלו בתקופה שבה סטריאוטיפים, פחדים ובורות היו המציאות הבלעדית וההליכה נגד הזרם נחשבה לטאבו. מבחינתם, סיכוייו המשופרים של להט"ב צעיר למצוא זוגיות כלבבו אינם משפרים את מצבם הם. לעתים הם אף חשים – במידה רבה של צדק – שאותה קהילה שלמדה לעמוד על זכויותיה שוכחת את חובתה המוסרית לדאוג לשלומם של חבריה הבודדים או הנזקקים. אלה קשיים בלתי מבוטלים העלולים להשרות תחושת ניתוק מן החברה ומן האתגרים האחרים שמולם היא מתמודדת. מכאן המרחק אינו גדול להזדהות פוליטית על בסיס העלאת "הדאגה המגדרית" לראש סדר העדיפויות הפוליטי.

וזה בעצם כל הסיפור. המפלגה הלהט"בית שתקום בסופו של דבר תתיימר אמנם לייצג את הקהילה הלהט"בית בכללותה, אבל הצבתה של הזהות המגדרית בבסיס זהותה הסקטוריאלית תהפוך אותה בפועל למייצגת הזרם הבדלני בקהילה, שכל מאווייו הפוליטיים מסתכמים בדאגה לבעלי מיניות אלטרנטיבית. הקוראים להקמתה של מפלגה להט"בית מנצלים, אם תרצו, את תחושת הקיפוח של רבים בקהילה, שהצדק בבסיסה אינו רלוונטי, ומלבים אותה באמצעות שיח זכויות ציני. בקדירה המבעבעת הזו יבחשו בוודאי גורמים נוספים, אלא שעצם התמודדותה של מפלגה כזו בבחירות עלול לסכן את מה שהושג עד כה בעבור הקהילה – והושג לא מעט.

סיכויי המפלגה הגאה לעבור את אחוז החסימה הם אפסיים. הערכות סטטיסטיות עדכניות בנוגע לאחוז המגדירים עצמם כלהט"בים באוכלוסיה נעות בין 3 ל-5 אחוזים, אך הנתון הזה רחוק מלהוכיח את יכולתה של מפלגה להט"בית להיבחר לכנסת. לא רק שקשה לדמיין קהילה כל כך מגוונת בהשקפותיה מסכימה על המועמדים או על המועמדות או על מצע מדיני וכלכלי; גם אם רבים מהם (ממי? אלה שכבר יצאו מהארון או אלה שהסטטיסטיקה הגאה אימצה אל ליבה הפוליטי?) ישתכנעו לתמוך במפלגה כזו, גם לא נגיע לאחוז החסימה וגם נישאר עם חברה שבמשך שבועות פמפמו לה על ההבדל המהותי "בינינו" הלהט"בים ל"בינם" הסטרייטים, בתוספת כמה פרצופים שקיבלו את חמש עשרה דקות התהילה שלהם באדיבות חוקי תעמולת הבחירות.

האלטרנטיבות הקיימות
עשייה מוכחת הפכה מזמן לאבן בוחן נאמנה יותר לערכם של מועמדים מאשר מצע מנוסח בקפידה במיטב מסורת היח"צנות האדלריסטית. הפער בין ההבטחות המופרחות לאוויר ערב בחירות לבין המציאות הפוליטית שלאחריהן איננו תופעה ייחודית לפוליטיקאים להט"בים כמובן, והוא אחד מהגורמים למשבר האמון הכללי הפוקד את המערכת הפוליטית. אבל גם בבלגאן האידיאולוגי הנוכחי, מי שמעוניין להציב את זהותו המגדרית במרכז שיקולי הבחירות שלו לא יתקשה לאתר את המפלגות שנלחמות למענה כבר שנים. אולי זה לא מקרה שידי נציגיהן בכנסת מתחברות גם לתפישת עולם רחבה של סובלנות וזכויות אדם.

ח"כים מנוסים בוועדות הכנסת, שרים וגם נושאי תפקידים ממסדיים מובהקים כמו היועץ המשפטי לממשלה, הניעו בהינף חתימתם הממלכתית רפורמות שהגשימו חלקים נכבדים ממטרות פעילי הקהילה. כשאת המחוקקים המקדמים את זכויות הקהילה הובילה יעל דיין מתוך אחת המפלגות הגדולות בכנסת, היא העלתה את הנושא אל מחוזות חדשים של לגיטימיות וסייעה להנביט סוג חדש של שיח זכויות. כשלראש הממשלה יש קרובת משפחה להט"בית, יכול היועץ המשפטי לממשלה להעביר שורה של צווים "מנהלתיים", המבטלים דה-פקטו חלקים ניכרים מאפליית הממסד כלפי זוגות חד מיניים. עד כמה צווים אלה חורגים מהתחום המנהלתי ניתן ללמוד ממבול הבג"צים המוגשים בעקבותיהם, כמו למשל העתירות כנגד רישום זוגות חד מיניים שנישאו כדין במדינות אחרות כנשואים, מצעדי הגאווה בירושלים ועוד. בשורה התחתונה, מרבית ההישגים הפוליטיים הגדולים של הקהילה הלהט"בית בארץ לא בוצעו על ידי פוליטיקאים להט"בים.

אין ספק בדבר זכותה של מפלגה גאה לקום ולרוץ, אבל השלכותיה של היומרה לייצג "אותנו" כקבוצה חורגות מגבולותיה של פיצה בישיבה לילית מסעירה במטה המפלגה הגאה. ספק רב גם אם כדאי לסכן הישגים ולנתץ בריתות פוליטיות ענפות שנרקמו לאורך שנים כדי לראות קצת ורוד בתשדירי הבחירות. לא צריכים להיות ציניים כדי להעלות בדעתנו שהמרוויחים היחידים ממהלך כזה יהיו עסקני הקהילה המעמידים עצמם מעל תדמיתה הציבורית של הקהילה, שלא לדבר על כספי משלם המסים. מפלגה כזו "תצלם" אותנו בתודעה הקולקטיבית בדמותם של אנשי הרשימה המתמודדת, ונחמתנו היחידה תהיה שהתמונה איננה מייצגת. בראייה פוליטית מפוכחת, ריצה מתריסה ואופורטוניסטית בדגל סקטוריאלי מובהק עלולה להזיק יותר מכפי שהיא עשויה להועיל. אף שכאלטרנטיבה חברתית נושאת הקהילה את דגלו של מאבק משפטי חשוב ביותר, כאלטרנטיבה פוליטית היא תהיה לא יותר מאפיזודה מתסכלת, שסיכויי הצלחתה קלושים וסיכוני כישלונה ברורים. טוב תעשה הקהילה הגאה אם תנער את חוצנה מהדרה עצמית באצטלה של דאגה סקטוריאלית, שכן לא מדובר בהזדמנות, אלא באופורטוניזם.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...