> 

לונה פארק שאין דומה לו?

בחירות אמנותיות לא טובות ויומרנות מוגזמת כמעט והרסו את אירוע החוצות "אוהבים אמנות", אבל העצים, האווירה וכמה עבודות מוצלחות הצליחו להציל את המצב

על המנשר לאירוע החוצות האמנותי שהתקיים אתמול בערב בתל אביב הייתה תמונה של גלגל ענק עם הכיתוב "אוהבים אמנות". בחלק הפנימי נכתב טקסט שקשקש על יצירת מקום וזמן יחודי ברחובות העיר, רק ללילה אחד, על שילוב האמנות עם המרחב העירוני ועל אינטראקציה בין הקהל לאמנות. אני כותבת "מקשקש" כי הטקסט לא החזיק - מילה אחת לא גוררת את השניה אלא קוטעת את הרצף והטקסט היה יומרני מחד ופלצני מאידך. הוא ביטא שאיפה להתקרב לרחוב ולחיי היומיום, אבל נכשל אפילו בניסוחו של רעיון שכזה. המנשר מהווה מטאפורה נהדרת לערב כולו.

אז מה היה שם? (כי לונה פארק, מן הסתם, לא היה). היכן שהסתובבתי, בשדרות ח"ן ובשדרות בן ציון, היה בעיקר וידאו ארט. וידאו ארט, דרך אגב, הוא כנראה תחום היצירה הפלצני ביותר שאני מכירה – וכשאני אומרת פלצני, כוונתי: עושה הרבה בשביל להגיד כלום.

אני בטוחה שלאמניות הוידאו, וכבודן במקומן מונח, היתה כנראה איזושהי אמירה אמנותית עמוקה. בערב אמנותי שמתיימר להתחבר לחיים ולסביבה העירונית, אמירות אמנותיות עמוקות הן אולי לא הרעיון הכי טוב. אני אישית הייתי הולכת על אמירות על החיים והסביבה העירונית. סתם רעיון. 

ישנן כמה יצירות ספציפיות שלא אהבתי במיוחד: ראשית, עבודתו של אלהם רוקני ("ללא כותרת”), בה מבלה בחור דקות מספר בדיבור למצלמה על האפקטים הפיזיים של הצחוק, ואז פונה לחיקוי נוקשה של הפעולה עצמה. אני לא בטוחה למה התכוון האמן (אודה ואתוודה, אמירות אמנותיות עמוקות הן לא ממש הקטע שלי), אבל העובדה שקולות חיקוי הצחוק הדהדו בשדרה ויצרו אפקט שנכנס לתוך הסביבה ומשתלב עם רעשי האנשים ההולכים ברחוב נראתה לי כמו החמצה אדירה של פוטנציאל מהסוג שהאירוע התיימר אליו. אבל כפי שקרה, הצחוק היה מנותק לא רק מעצמו, אלא גם מהסביבה שאליה ביקש כל כך האירוע להתחבר. אולי יש כאן מטאפורה לניכור בסביבה העירונית. אולי. 

היצירה השניה שבלטה לעיני בחוסר ההצלחה שלה היתה של אורלי מיברג, בעבודתה "קרקעית הבריכה". הוידאו הוקרן מלמעלה למטה על פלטפורמה שעמדה על הדשא, כך שנוצרה תחושה שבאמת עומדת שם בריכה. רעשי מים גם הם תרמו לתחושה, ולרגע אחד חשבתי לעצמי – אוי, כמה חמוד, יש כאן בריכה עם דגים. ואז התקרבתי יותר, וראיתי שני אנשים שוחים באופן מקוטע, ולרגע חשבתי לעצמי "שיט, שוב הסקייפ עושה בעיות". לאחר שנייה הבנתי שרגע, זה בכוונה, ועברתי הלאה.

מצד שני, אני מרגישה קצת רע על קטילת האמניות. מן הסתם, אין זו אשמתן שהאירוע לא הצליח. הן בסך הכל רצו שהעבודות שלהן יוצגו, ואת זה אני מבינה. על כן אני רוצה להדגיש שבראש ובראשונה, האלמנט הגרוע כאן היה האוצרות, שנכשלה כשלון חרוץ במטרה ששמה לעצמה והפגינה ניכור כפול – גם בבחירה האמנותית וגם בבחירה הסביבתית. אבל די לקטול. יש לי דווקא כמה עבודות לשבח. 

שילוב מוצלח
בראש ובראשונה, העבודה האהובה עלי היתה של הילה עמרם ודמי ליבשיץ, "עינים זזות”. האמניות הכינו עיניים גדולות מפלסטיק – אותן עיניים שאנו רגילות לראות על צעצועים ובובות – והצמידו אותן אל העצים במקומות שונים. הפעולה הזו יצרה אפקט של הפיכת העצים לפרצופים: דבר חי, נוכח והומוריסטי. חייכתי מאוד כשראיתי אותם. מוצלח במיוחד בעיניי היה השילוב של הסביבה הפיזית של השדרה באופן בלתי נפרד מהחוויה האמנותית, מן סוג של הרמוניה בין מה שהיה שם בכל מקרה (העצים), לבין רעיון שבסך הכל עובד בעיקר על המוח – העיניים.

העיניים האלו נתנו לי מבט חדש ומהנה על העצים, שאני גם ככה מאוד אוהבת. הם גרמו לי להסתכל עליהם בתור יצורים חיים ובעלי אישיות, ומהבחינה הזאת, היצירה יצרה גם תקשורת מאוד בלתי-אמצעית עם הצופים. שלא כמו עבודות הוידאו ארט התלושות (מסכים ומקרנים באמצע השדרה לא בדיוק מהווים חלק מהסביבה הטבעית), העבודה הזו השתמשה בסביבת התצוגה הפיזית, במינימום האמצעים למקסימום של אפקט. אוך, כמה שאני אוהבת אמנות קונספטואלית. 

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...