עוד בתרבות ובידור
 >  > 

מוזיקת לילה מסעירה

המופע "מאופרה למחזמר" מציג מוזיקה משני ז'אנרים שיש בהם הרבה מן המשותף: סיפורי אהבה עם שירים שיוצרים את האווירה המתאימה. יואב רוזנשטיין היה ונהנה

נהוג לראות את המחזמר (או, בכינויו המקצועי יותר, "מיוזיקל") כצאצא ישיר של האופרה. לא שאני מזלזל בהשפעת האופרה על מחזות הזמר, אבל לאופרטות האירופאיות ולמופעי הוודוויל והבורלסקה האמריקניים של המאה ה-19 יש השפעה יותר מובהקת עליו.

אמת, ניתן למצוא יסודות דומים בין ז'אנר האופרה - בין אם אלה הגראנד-אופרה הפריזאית, האופרות הטראגיות של ורדי או האופרות ה"ריאליסטיות" של פוצ'יני - לבין דגם המיוזיקל המאוחר יותר. בשניהם נוכל למצוא סיפור מובנה, רומנטי בדרך כלל, הקורם עור וגידים על במת התיאטרון (או על מסך הקולנוע) דרך המוזיקה השזורה בו לכל אורכו. בתוך כל אחת מהיצירות הללו משובצים שירים ונעימות מוזיקליות המשמשים להנעת העלילה, ליצירת אווירה מתאימה ובאופן כללי - להעשרת החווייה החושית של הצופה והמאזין.

ניתן לקרוא לז'אנרים הללו "הצגת תיאטרון משודרגת" (ויש שיטענו כי מדובר דווקא בזילות של המדיום התיאטרוני). לעומת זאת, אני סבור כי באופרה, לסוגיה השונים, מושם דגש רב יותר על המרכיב המוזיקלי (ולכן, רוב-רובה של האופרה מושר ולא מדובר), בעוד שבמיוזיקל, המוזיקה היא עוד אמצעי - עיקרי אמנם, אך לא בלעדי - להחייאת עולמן הפנימי הסבוך של הדמויות, הממהרות לפצוח בשיר כשהרגש לא מוצא פורקן מספק בדיבור. כמובן שאסור לנו לחטוא בהכללות. בכל ז'אנר נוכל למצוא חריגים העונים דווקא על הגדרות הז'אנר האחר. 

המוכר לצד האזוטרי
לאחרונה נכחתי בקונצרט הגאלה "מאופרה למחזמר", שהתקיים בגן הפסלים במוזיאון ישראל בירושלים. חמש סולניות וסולן אחד מהאופרה הישראלית החדשה חברו לתזמורת הסימפונט רעננה, ותחת שרביט הניצוח של דוד זבה ביצעו מבחר יצירות מושרות מההיסטוריות של האופרה והמיוזיקל. היצירות שהושמעו שם, בשפות שונות, ניסו לשקף מגוון אקלקטי של בחירות מוזיקליות מתחום התיאטרון המושר לדורותיו.

חלק מן היצירות – ובהן Summertime של גרשווין ,I Feel Preatty של לאונרד ברנשטיין ו-O Solo Mio האיטלקי, מוכרות מאוד לכל שוחר תרבות ממוצע. היצירות האחרות שהועלו שם נחשבות "אזוטריות", ומדברות רק למביני עניין. מפתיע היה להיתקל בסיום האירוע גם בשני שירים עבריים קלאסיים - "היו לילות" ו"מה אומרות עינייך" - שהלחין להפליא מרדכי זעירא. על אף ש-3,000 הצופים ליוו את הזמרים, לא הצלחתי להבין מה לשירים הללו ולאופרות או למחזות-זמר. האם הם נבחרו לערב זה כי הם שירים פופולאריים, רק כדי לאפשר לקהל לשיר? אם כך, מדוע לא לבחור בשירים מוכרים אחרים, כגון "שיר המריבה" או "שיר ערש", שניהם לקוחים מתוך מחזות-זמר עבריים למהדרין, פרי לחניו האלמותיים של סשה ארגוב?

אני לא מתיימר  להיות מבקר מוזיקה. עיסוקי המקצועי הוא בתחום התיאטרון. על כן, היה בעיניי משהו מאוד מטעה בכותרת שניתנה לאירוע. נכון, הייתה שם הרבה אופרה, אבל לצערי, מיוזיקל כמעט שלא היה. ביצוע השירים היה קונצרטנטי, ורצועת הבמה הצרה שעליה עמדו ושרו הזמרים לא אפשרה להם כמעט להפגין את כישוריהם המשחקיים. 

במקום זאת, היינו עדים לביצועי זמרה וירטואוזיים, רובם ככולם שאובים מתחום האופרה, ולהנחייה אינטליגנטית ומשעשעת מפיו של מי שהיה (ועודנו?) המנהל האמנותי של האופרה הישראלית, מיכאל אייזנשטדט. בג'יו, זמרת סופרן צעירה ומוכשרת בעלת קול צלול ונעים, גילמה את דמותה של הבובה "אולימפיה" היוצאת מכלל שליטה ברגע הלא מתאים, ועשתה זאת בחן רב ובתזמון קומי מבריק. היא סחטה, ובצדק, את צחוקם ומחיאות כפיהם של הצופים במה שנחשב לאחד משיאי הערב. נהניתי מאוד משירתה גם בקטע מתוך "חליל הקסם" של מוצרט, בתרגומו לעברית של אהוד מנור, השותף שלה לדואט היה לא אחר מאשר המנצח דוד זבה, שהפתיע והתגלה כזמר בריטון מוכשר כשלעצמו.

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...