עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

39 מעלות בצל

הנגיפים נכנסים במהירות למחזור הדם שלך, אבל גם לסלון, לעבודה, ללימודים וליחסים שלך עם החברים ובן הזוג. קחו לדוגמה את מה שקרה לי השבוע

לשפעת, גם המעצבנת של הקיץ, יש נטייה להשתלט על החיים כפי שהכרת אותם. הנגיפים הקטנים והמזדיינים האלה נכנסים במהירות למחזור הדם שלך - אבל גם לסלון, לעבודה, ללימודים ולמערכות היחסים שלך עם החברים ועם בן הזוג. הם יכולים להפוך אנשים שמחים לעצבניים, זוגות מאושרים למרוגזים, וזה בלי להזכיר את הגועל הכללי ותחושת הסלידה הגורפת מהחיים.

באמצע הקיץ, בשיא החום והלחות הבלתי-נסבלים, היא נפלה גם עליי. זה התחיל בעייפות, המשיך בכאבי שרירים שהוציאו אותי מדעתי והסתיים בחום, כאבי גרון, שיעול טורדני ואובדן כל קשר עם המציאות. הפעם זה הגיע בגדול, עם הצמרמורות וחוסר התיאבון, וככה ביליתי את הימים האחרונים ברביצה ובהייה בשום דבר.

לפעמים, כשהיא מגיעה בזמן טוב, למחלה יש הרבה יתרונות. אתה יכול לנוח, לצבור אנרגיות, להחלים מהוירוס אבל גם מהתקופה המעצבנת שקדמה לו. במירוץ המטורף הזה שנקרא החיים שלנו, לפעמים איזה צינון קטן יכול לעשות לנו רק טוב. עם כמה ימי חופש וכדורים שמריצים לך סרטים שאפילו הדילר באומן לא יכול לארגן, זה יכול להיות אפילו נחמד.

אבל עכשיו, כשהלחץ בעבודה רק מתגבר והלימודים נושפים בעורף, העבודות מצטברות והימים רק הולכים ומתקצרים, ממש לא הייתי צריך הפסקה. להפך. דווקא בתקופות כאלה אני פתאום זורח: ההיפראקטיביות שלי הופכת סוף סוף למשהו מועיל, הריכוז בשיאו, הלחץ מכניס אדרנלין לדם והכול מתקתק כמו שעון. ועכשיו? לאט, לאט, מתקדם מהמטבח לסלון ומנסה להיזהר שלא לשפוך את התה בדרך.

אפילו ספר אני לא מצליח לקרוא. האותיות כואבות לי בעיניים, האוזניים מזמזמות, והשיר המעצבן שאלון הדביק לי לראש לא ממש עוזר. האקמול זורם כמים, האף מאדים ומתחיל להראות סימני עצמאותץ והבטן? היא מקרקרת אחת לאיזה זמן, רק כדי להזכיר לי שהיא עדיין שם. בלעכס. 

פתאום נוח לי להיות חולה לידו
אז איפה היינו? אה, כן. מהמטבח לסלון, עם התה. כשאני מתיישב, הכלב מזכיר לי שהגיע הזמן לצאת לטיול. אני בוהה בשעון ומשכנע את עצמי שזה יעשה לי טוב, לצאת החוצה להתאוורר קצת. כבר ביציאה מהבניין אני מבין שטעיתי. משב רוח מביא איתו גרגרי אבק, חום ותחושה כללית בלתי-נסבלת של לחות. הכלב הצמרירי לא מתרגש, ומחליט לרחרח כל מילימטר ברחוב. הוא הריח את העמוד ואת האוטו של השכנה, והריח את החומה בבניין ליד והשתין בכניסה (עד שמשכתי אותו. בכל זאת, לא נעים).

חלפה שעה ארוכה, ואנחנו עדיין מתחת לבית, בדרך לפארק. אני מאבד סבלנות, מושך אותו, והוא מכשכש בזנב והולך במלכותיות אופיינית: לאט ובשיקול דעת מופגן. בפארק הוא ממשיך להתעמק ולחקור, להריח כל צמח וכל פרח, לחייך לכל כלב חולף וכל חתול עובר, ולהיבהל מהנמלים שהחליטו להראות לו מה הן חושבות על זה שהוא מריח אותן ככה, בלי הזמנה. כל המסע הזה בחוץ נמשך בדיוק עשרים דקות, אבל אני הרגשתי כאילו יצאתי לשיטוט של נצח בגיהנום.

בארבע וחצי אלון מגיע מהעבודה, ואני מיד רוטן. חם לי וקר לי ואין לי כוח. אני לא יודע להיות חולה טוב: אני רוצה שיטפלו בי, אבל מעדיף להיות לבד. אני שונא ששואלים אותי אם אני צריך משהו, אבל נעלב אם לא שואלים מספיק פעמים. ואלון, כמו גיישה שאוטוטו יורדת מהפסים, מנסה להתמודד עם המפגע הוויראלי שהתיישב לו בסלון, לעזור לי עד כמה שאפשר ובעיקר - עוצר את עצמו מלחנוק אותי. למרבה המזל, הוא עדיין זוכר איך בשבוע שעבר טיפלתי בו בזמן שהוא היה חולה, ויחד עם רגשות האשם על כך שהדביק אותי הוא נשאר בינתיים כדי לסבול איתי / אותי.

בכל זאת, יש משהו מפתיע לחיוב במחלה המעצבנת הזו שנפלה עלי פתאום. אחרי די הרבה זמן (וכמה שפעות ושאר חברות כאלה), פתאום כבר נוח לי להיות חולה לידו. אני כבר לא לחוץ מזה שאני לא נראה במיטבי (מה לעשות, אף אדום, עיניים דומעות ומראה כללי מעורפל לא מוסיפים לרושם), אני יכול לקנח את האף בקולניות כמו שאני אוהב, וגם כשאני מתעטש 20 פעם ברצף - זה כבר הרבה פחות מביך.

ואז נפל האסימון: אם אני מצליח לסבול אותו כשאני חולה, ויותר מזה, אם הוא מצליח לסבול אותי – זה כנראה אומר שבקטגוריית "בבריאות ובחולי" כבר סימנו וי.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...