>  > 

שושלת פלג

כששיניתי את שמי, לפני מאתיים מיליון שנים בערך, לא העליתי בדעתי שגם בני ובת זוגי ייקראו בשם הזה. לא היה לי מושג שאייסד שושלת

לפני יומיים הלכה אהובתי ל-DMV, משרד הרישוי האמריקאי. עם קבלת הרישיון החדש שלה (שמשמש את האמריקאים כתעודת זהות, בהעדרה של תעודת זהות רשמית), היא תוכל להתחיל לשנות את שמה באופן רשמי גם במקומות אחרים. בקרוב ניסע לצורך זה גם לקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו, ובכך היא היה למימי פלג גם בישראל. בעצם, בכך נהיה כולנו לפלג, משפחה אחת עם שם אחד. אבל האמת היא שהיחיד מאיתנו שנולד עם שם המשפחה הזה, הוא בועז.

אני נולדתי כדנה פייביש. מעולם לא אהבתי את שם המשפחה הזה. שנים לפני ששיניתי אותו אמרתי לשרית, שכנתי, שאעשה את הצעד הזה כשאוכל. גם היא לא אהבה את שם משפחתה הגרמני, הארוך והמוזר. "הוא ישתנה בין כה וכה כשאתחתן", היא אמרה כאילו מדובר בחוק טבע. משכתי בכתפיי. אפילו גיל 18 נראה אז נורא רחוק, על אחת כמה וכמה חתונה. ומה אם לא אתחתן? לא רציתי ששמי יהיה תלוי בגבר.

בגיל 17 או 18 הזדהיתי עם האידיאולוגיה "הכנענית", זו שרצתה למחוק את הגלות לחלוטין ולהמשיך את תרבות המזרח הקדום. הרגשתי שאני מחוברת לישראל, לא לרומניה, שמשם באו הוריי, או ליהדות האשכנזית, שממנה מוצאי. מתחת לכל האידיאולוגיה הזאת הסתתר כאב גדול יותר, רגשי נחיתות שחשתי מול הילדים שהוריהם נולדו כאן, שלא נאלצו לדבר שפה אחרת עם סבא וסבתא, שההורים שלהם היו "גזעיים" יותר, "צברים" יותר.

בזכות כור ההיתוך הציוני, דיברנו כולנו, מהגרים, בני מהגרים או ניניהם, עברית מצוינת, והפכנו לישראלים. אבל לישראליות החדשה הזאת היה מחיר: הבושה. כל זה התנקז לסלידה שחשתי מהשם פייביש, שם יהודי עם צליל "גלותי", אפילו לא גרמני או רוסי. כשם פרטי, הוא כנראה קשור לשם היידי פייבל. בספרי המחקר נכתב שהוא קשור למילה היוונית "פויבוס", שמשמעותה אש. פייבישים אחרים עברתו אותו לבן-נר, בר-אור וכיוצא באלה. אני רציתי שם משלי. דודני, שחשב לשנות את שמו יחד איתי (אבל השתפן בדרך), רצה שם קצר וקולע שיתחיל ב"פ". כך הגענו לפלג.

מה זה ה-ג' בדנה ג. פלג?
הצבא היה המקום הראשון שבו ניסיתי את השם החדש שלי, ובשנה א' באוניברסיטה כבר הייתי רגילה אליו. תוך כמה שנים היו בחיי יותר אנשים שהכירו אותי כדנה פלג מאשר אלה שהכירו אותי כדנה פייביש. עד היום, דנה פייביש הוא שם שמעורר בי אי נוחות, מזכיר לי את הימים שבהם הייתי ילדה ביישנית, לא מקובלת, "רומניה".

כבר בתחילת שנות העשרים שלי נטשתי את הרעיונות ה"כנעניים", שכבר לא היו רלוונטיים לחיי בין כה וכה, והשלמתי עם מוצאי. בשלב מסוים הרגשתי שיש משהו שטחי, נטול שורשים, ריק אפילו, ב"פלג". אבל הייתי כבר דנה פלג, וזהו. רק שאז קרה משהו ששינה את חיי, כולל שמי: יצאתי מהארון. 

זה היה בתחילת התואר השני. כעבור שנה כבר התחלתי לכתוב טור בעיתון "את". פחדתי מאוד שמהמשפחה תגלה שאני כותבת טור לסבי, ואמי הילכה עליי אימים בסיפור שאבי יחטוף התקף לב אם ידע עליי. את הטור הראשון שלי כתבתי תחת השם הבדוי דנה גל. כעבור כמה חודשים הגיע למערכת איום בתביעה, והעורכת שאלה אותי אם אני מוכנה לצאת מהארון בשמי האמיתי. לא, עדיין לא הייתי מוכנה. ממש לא. אז הפכתי לדנה ג., שם שבו הכירו אותי גם קוראי "הזמן הוורוד", כולל אחד שהפך ממעריץ לשותף לדירה, ולימים גם לחבר טוב. עברו עוד שלוש שנים. אזרתי עוז (בינתיים גם סיפרתי לאבא שלי, שמעולם, טפו-טפו-טפו, לא סבל מהתקף לב), והספר שלי, "תאנים, אהובתי", עמד לצאת. נדרשתי להחליט תחת איזה שם. לא רציתי להסתתר יותר. אבל מי בכלל ידע או הכיר את השם דנה פלג למעט כמה חברים ומרצים? החלטתי לתת לגימל את המקום הטוב ביותר, באמצע.

חודשיים אחרי יציאת הספר לאור, מימי ואני עברנו לגור יחד, ומהר מאוד הבנו שאנחנו משפחה. מימי אמנם לקחה חופשה ללא תשלום מהאוניברסיטה, אבל אחרי חודש כבר שלחה אי-מייל התפטרות רשמי לבוס שלה לשעבר. תוך שנה קנינו דירה, ואחרי עוד שנה וחצי התחלנו בניסיונות ההתעברות. כשבננו נולד כאן, בסנטה קרוז, והכרזנו על שמו: בועז ויילד פלג, הודיעה לי זוגתי שהיא רוצה לשנות את שם משפחתה באופן רשמי. "כשנחזור לארץ," היא אמרה. חייכתי אליה בגאווה. כששיניתי את שמי לא חשבתי שבני ייקרא בשם הזה, בוודאי לא העליתי בדעתי שיום אחד תהיה לי בת זוג שתבחר בו.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...