> 

מצנזרים עצמנו למוות

עם עליית מפלס האלימות בחברה הישראלית, גוברות הקריאות להשתקה בתוך הקהילה. רק לא לוקחים בחשבון שהיא יכולה להביא גם להשתקה כללית שלנו

לפני כמה ימים פורסמה כאן כתבתה של סיוון קרמני על טמיר לדרברג, צלמת ויוצרת קווירית, שעבודותיה צונזרו על ידי מכללת הדסה, שבה למדה טמיר. האמת? כתבה מעניינת, אבל כמי שלא מתעניינת יותר מדי בצילום, לא הייתי מקדישה לה יותר מדי תשומת לב. עד שידיד שלח לי מייל ותהה על פשר התגובות לכתבה. קראתי אותה, ואותן, אחת אחרי השנייה, והזדעזעתי עד אמות הספים.

 
אף אחד לא חייב לאהוב את העבודות של טמיר רק כי היא קווירית. אני, למשל, לא משתגעת על המוזיקה של שורטי, אפילו שהיא מחוץ לארון. זכותי. אבל בין לא לאהוב את עבודותיה, או לא להסכים עם המסר העומד מאחוריהן, לבין לקרוא להשתקתה - יש מרחק גדול. בזמן האחרון, בד בבד עם עליית מפלס האלימות בחברה הישראלית בכלל, גוברות גם הקריאות לסוגים שונים של השתקה בתוך הקהילה שלנו. מיקרוקוסמוס? אולי. תהליך בעייתי ומסוכן? זה בטוח.
 
"איך במסווה של קוויריות או פלצנות שמאלנית מנסים למכור לנו אומנות", כתב אחד הטוקבקיסטים. טמיר אומנם קווירית, ושמאלנית, ומי יודע - אולי גם פלצנית. אבל בין כל אלה לבין היותה אומנית אין שום קשר. האומנות, במקרה הזה צילום, היא לעולם דרך להעביר מסר כלשהו, אפילו אם במהותו הוא משהו שנראה שולי. למשל, "בואו נעשה שמח". מותר לטמיר לעשות שימוש באומנות שלה על מנת להעביר את המסר שלה.  יתרה מזאת, אם היא לא הייתה עושה כך, לא היה כלל טעם לאומנות. או, בעצם, היא לא הייתה קיימת כלל.
 
לא רחוק היום שגם לנו יהיה אסור
אני מודעת היטב לזעם שמעורר הקישור המיידי בין קוויריות לשמאלניות, בין מצעד הגאווה להפגנה בנעלין. האמת? גם אותי זה מרגיז לפעמים, בעיקר כי גם כשהדברים באמת קשורים, לא כל מקום וכל זמן ראוי לכל סוג של מחאה. לדוגמה, אני עדיין רותחת על פעילי השמאל שהניפו את דגל הגאווה על הספינות לעזה, כי המחאה שלהם היא לא בהכרח שלי. אבל כל קשר בין אלה לבין האומנות של טמיר הוא מקרי בהחלט.
 
האומנות שלה היא שלה, היא מבטאת את הדעות, השקפות העולם, האמונות והתפישה האומנותית שלה. ואם היא רואה קשר הדוק בין קוויריות לבין כיבוש - זו זכותה. אם היא צודקת או לא - זה נושא לדיון אחר, ראוי ולגיטימי, אבל הצילומים שלה נעשו ופורסמו בשמה בלבד. לכן, אין טעם בקיתונות הרותחין שנשפכו עליה בשם להט המוסר הציוני הקדוש.
 
"הייתי תומך אלמלא היית חופרת על הכיבוש", כתב אחד הטוקבקיסטים, והצליח להעלות לי את מפלס העצבים. שוב, אפשר לא לתמוך בדעותיה של טמיר, אבל אי אפשר להשתיק אותן. אי אפשר לצנזר אותן. וכשזה בא מתוכנו, זה כואב הרבה יותר. זה אומר שוויתרנו על הזכות שלנו להגדרה עצמית, להבעה אומנותית, לדעה חופשית. ואם אנחנו ויתרנו, לא רחוק היום שיוותרו עלינו.
 
לא רחוק היום שיהיו הומואים רק מסוג אחד, סטרייט-אקטינג כזה, לסביות מפס ייצור (מעניין איזה...), הביסקסואלים יישלחו לטיפול, כי הם "מסוגלים להיות סטרייטים". על קווירים וטרנסים אין בכלל מה לדבר. אני תוהה איפה ימוקם הכלא אליו יישלחו, כדי שישתקו. הערכה שלי? איפשהו באזור רוטשילד, צמוד צמוד לבית שבו הכריזו על קום המדינה. שיט. זה יכול להפריע למבלים באוויטה.
 
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...