>  > 

סיפורי LA

מחסור בדבש בגלל הדבורים שמתו, כוכבים על פני האדמה ולא רק בשמיים, והמון סיפורים הומו-לסביים. דנה ג. פלג מדווחת מעיר המלאכים

באמצע בוקרו של יום הולדתי, לפני כמה וכמה שבועות, ישבתי לי, שלא כהרגלי, בפיג'מה כחולה עם קופיפים מול המחשב. שלא כהרגלי, כי מול המחשב אני יושבת בבגדי יום, ואילו הפיג'מה, אם בכלל, מקומה במיטה. ובכן, ישבתי לי כך, שלא כהרגלי, מול המחשב והחלטתי, לכבוד יום ההולדת, לבקש מגיסי החורג, גלן, להתארח אצלו. מי שקרא את הטור שכתבתי על הסדרה הקומית שיצר, "Lez Be Friends", יודע שגלן לא סתם גר בווסט הוליווד, הרובע הגאה של אל איי, אלא שהוא גם מפיק, במאי ותסריטאי. <BR>סיפרתי לגלן שהייתי באל איי כבר פעמיים ושנאתי את העיר (בשתי הפעמים התפספסנו), ועכשיו אני רוצה לראות אותה מהזווית שלו, וקצת להכיר אותו יותר, אם אפשר.

 "לא", הוספתי בכנות, "היא בהחלט תשובה מתקבלת על הדעת, אתה בטח עסוק וכו'". שלחתי, ומייד באותו רגע הופיע אימייל חדש מגלן: "יומולדת שמח" הוא שר לי שם, "יומולדת שמח, גיסתי החורגת החוקית החדשה".
"הי", כתבתי לו בחזרה, "איזה הצטרפות מקרים, הרגע שלחתי לך מייל". המייל שהגיע כעבור מספר דקות הכיל בעיקר התלהבות: "בטח, תבואי".

הטיסה ארכה שעה וחצי, וכך הנסיעה משדה התעופה לביתו של גלן. כבישים ארוכים, אינסוף אוטוסטרדות, חמישה נתיבים בכל כיוון וכולן פקוקות עד אימה, בדיוק כמו שזכרתי מהביקור הוקדם. אבל השכונה של גלן נחמדה עד ידידותית. אני לוקחת כמה דקות להתקלח ולנשום, ואנחנו הולכים, אני לא מאמינה, הולכים ברגל. אני נזכרת בסצינה מתוך הסרט "סיפורי לוס אנג'לס", בה נכנס סטיב מרטין למכוניתו ונוסע שני מטרים בדיוק אל הבית השכן. "כן, כזאת אל. איי", מאשר לי גלן, "בואי נזוז". תוך שתי דקות אנחנו שם, ואני מרגישה לגמרי בבית, כל הדעות הקדומות שהיו לי על אל. איי. ומסיבותיה מתנפצות.

נוסעים גם כדי להוריד את הזבל

הדייקיות וההומואים, לפחות במסיבה הזאת, ידידותיים ומעניינים לא פחות מאלה שפגשתי בכל מקום אחר. כלת המסיבה, כריס רוסו, בחורה נמוכה ועגלגלה כמוני, היא לא רק חברה טובה של גלן, אלא גם שותפתו לכתיבת תסריט על דורותי ארזנר, אחת הבמאיות הראשונות בהוליווד. למחרת נחלוף על פני מרכז מסחרי ובו מסעדת מקדונלד'ס ובנק, וגלן ישאל אותי "ראית את השער?" "לא", אני אענה, "איזה שער?" והוא יעשה שוב סיבוב, ואז אבחין בשער מתכת עם פיתוחים, יפה, אבל לא מרשים במיוחד. זה כל מה שנשאר, מסתבר מ"הגן של אלה", אחוזתה של שחקנית הקולנוע האילם אלה נזימובה, לסבית שהיתה נשואה לשחקן הומו. הוא ערך את מסיבות הבנים שלו ביום שבת, היא את מסיבות הבנות שלה ביום ראשון, ושם פגשה אותה דורותי ארזנר.

"אלה הפכה אותה מקלדנית לנערת תסריט, ואנחנו חושבים שהן היו זוג," יספר לי גלן. אני אביט שוב, אבל אתקשה לדמיין אפילו את הגן הפורח, על עציו ובונגליו ומסיבותיו. אולי יום אחד העיריה תקבע שם שלט.
בינתיים גלן מגלה שדילן, הבחור שזה עתה הכיר, הגיע מאותה עיר באוהיו, ומכיר את הבית שבו גדל גלן, הבית בו מתגוררת חמותי מאז נישואיה לאביו של גלן, אי אז בשנות השמונים, ועד היום (עם בעלה החדש). ארה"ב היא ממש לא ישראל, אבל אולי בכל זאת העולם הזה קטן, אני מהרהרת. הרגלי השינה שלי, בתוספת היום המעייף, מביאים אותי לחלום על שינה בסביבות עשר.

גלן מציע סיבוב במלהולנד דרייב, ואני שוכחת לגמרי שהייתי עייפה אי פעם. "מלהולנד דרייב" הוא אחד הסרטים הגאוניים ביותר שנוצרו לדעתי, סרט מורכב וקשה, שעוסק, בין השאר, בגבולות המציאות והחלום, והקולנוע. הכביש עצמו עקלתני, חשוך, עובר בין גבעות וקניונים (במובן הישן של המלה), וממנו נשקפת העיר בכל הדרה. אני מזהה את הנקודה שבה יתכן וצולמה אחת הסצינות בסרט, ומבינה למה נבחר האיזור המסוים הזה: יש בו באמת תחושה מוזרה, לא מציאותית, כאילו הוא על הירח. אולי צריך לנסוע שם בסביבות אחת עשרה בליל ירח מלא כדי להבין את התחושה

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...