עוד בתרבות ובידור
 >  > 

מציצים

מדוע הסרט "סקס והעיר" כל כך לא-אמין, למה ה"פוליגרף" כל כך עצוב ואיך זה שהעולם עוצם עיניים נוכח הפרת זכויות האדם בסין? חמש קטנות על השבוע האחרון

דורון ויניב קפצו בשישי, לדרינק ו"סקס והעיר - הסרט", שהתברר להיות בחירה טובה לערב חברים משעשע. התסריט היה צפוי, הקלישאות היו דביקות, השמלות היו מהממות והכל היה מתוק להחריד. בזמן שהבנות התפתלו (בפעם המיליארד) בשאלות של זוגיות, נאמנות, ביטחון ואהבה, היה לנו די הרבה זמן מת להתדיין על עניינים שברומו של עולם. או, במילים אחרות, גברים, סקס, אהבה, וקצת קולטורה הומוסקסואליסטית לשעת לילה.

 
מיליארדי מילים, לא פחות, נכתבו על "סקס והעיר". ואכן, לסדרה המשובחת של HBO, היה תפקיד חשוב בהוצאת הסקס והיחסים מהארון, וגם אם היו אחרים שעשו זאת קודם, הם לא עשו את זה נוצץ כמו קארי וחבורתה העליזה. זו הייתה טלנובלה, קצת קיטשית, קצת מאולצת, אבל כתובה טוב ומעוררת מחשבה. בטלוויזיה, במנות קטנות וטעימות, הצליחו היוצרים להעמיד לכולנו את יצר העניין.
 
אבל בקולנוע, כשידה הארוכה של "התעשייה" מפשפשת, אילוצים מסחריים ודרישות שיווקיות חונקים, התוצר הוא פרק ארוך מדי, עם כל כך הרבה נפילות וחוסר אמינות בתסריט, שאפילו סמנתה לא הצליחה להציל הפעם. מפוהק לפרקים, נוצץ להפליא וקצת הומופובי - כי בכל זאת ההומואים היחידים שם הם סטריאוטיפים קלישאתיים, בניגוד לסדרה שבה פותחה הדמות של 'החבר ההומו' קצת מעבר לסטריאוטיפ. רק קצת, אבל מספיק כדי שלא נתעצבן.
 
איך קרה שהתסריטאי של "סקס והעיר" נתקע עם כאלו חורים עלילתיים? כאילו שמציאות החיים שלנו לא מספיק מטורפת ומוזרה. בכל חודש כמעט, אני נתקל בסיפור יותר מוזר, יותר מופרך, ויותר בלתי-ייאמן ממשנהו בכל מה שקשור בזוגות. חיי האהבה של כולנו מתנהלים, לא פעם, כמו נסיעה סוחפת ברכבת הרים. לא תפתיעו אותנו, עם רומנים יוצאי דופן ומשברים בלתי-נתפסים כמעט, משום שראינו כבר הכל: בקולנוע, בטלוויזיה, בספרות, ואפילו קצת בחיים הפרטיים שלנו. אז למה לעזאזל התעקש צוות ההפקה על סיטואציות מופרכות בעליל, שהופכות חלקים שלמים מהסרט לפארודיה?
 
אין ספק שמדובר בהחלטה מודעת, בקו עלילה בלתי-מהימן, המזכיר לצופה שוב ושוב שהוא נמצא בעולם האגדות האוטופי. מדוע זה קרה? מדוע בחרו התסריטאים בכיוון כל כך פנטסטי ובלתי-אפשרי, בעידן שבו היפר-ריאליטי זה הדבר החם?
 
כנראה שלא חיפשנו סיפורי אהבה מורכבים, לבטים אמיתיים או שאלות קיומיות על יחסים וזוגיות. על מסך הקולנוע, השאלות הופכות לשטוחות: נאמנות, התמודדות עם משבר אמון, זוגיות מול חיי סקס סוערים. ההישארות בעולם הפנטסטי, העשיר, הזוהר, המלא בקסם, מאפשרת מצד אחד ריאליזם, ומצד שני אסקפיזם צרוף. אף אחד לא באמת חי ככה, אפילו לא קארי בראדשו. 
 
***
 
ככל שהמציאות שלנו הופכת ליותר מורכבת ומסובכת, כך המפלט שלנו, האסקפיזם מהחדשות ומהחיים הפרטיים שמכבידים עלינו, הוא יותר מורכב. וכשקשה לנו להסתכל על החיים שלנו, אנחנו מייד מחפשים במקום שבו הכי טוב לחפש עניין – בכביסה המלוכלכת של השכן. זה יכול להיות ב(עוד) ריאליטי, בתוכנית חטטנית שמפשפשת בזמן פריים-טיים בקרבי המשפחה והזוגיות כדי להבין מה דפוק שם, אפילו בשעשועון שבו מחברים את המועמדים לפוליגרף ומשפילים אותם בפומבי. כדי לברוח מעצמנו, כדי להימנע מהשאלות בעצמנו, אנחנו צופים במישהו אחר שעונה לשאלות הקשות: האם אתה אוהב את הכלב שלך יותר מאחיך? האם חשבת אי פעם לבגוד? האם אתה נמצא עם בן הזוג שלך רק בגלל הפחד להיות לבד? האם שיקרת אי פעם לאדם שאתה הכי אוהב?
 
ל"פוליגרף" המזוויע יכולה להיות תכונה רפלקסיבית נהדרת, משום שהוא לא סתם שעשועון – הוא מראה עצובה שמשדרת, בפריים-טיים, את תמונת הפנים המעוותת של החברה הישראלית.
 
***
אני נטפל דווקא ל"פוליגרף", משום שנדמה לי שמכל תוכניות הריאליטי והשעשועונים שבמחוזותינו (וזה הזמן לגילוי הנאות, כמי שעובד ב"שידורי קשת"), זו בעלת פוטנציאל ההרס הגדול ביותר. היא חודרת לפרטיות, לנקודות האינטימיות, המביכות והעדינות ביותר של מערכות היחסים. בני הזוג עומדים, נבוכים, לפעמים גם חנוקים מרוב אימה. אני לא מבין איזה תענוג גדול מסתתתר בצפייה בזוועה הזו, ואיזה פרס יפצה על הכאב שחוויה כזו עלולה לגרום.
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...