>  > 

בפמיניזם תלדי בנים

אנחנו שתי לסביות פמיניסטיות שמגדלות בן, ומוטלת עלינו המשימה לגדל דור חדש של גברים: פחות לוחמניים, יותר סובלניים והרבה יותר מבינים ומקבלים

אני ממיינת את בגדי התינוק של בועז, מיון שני ואולי שלישי. המיון הראשון נעשה לפני שלוש שנים, פחות או יותר, כשהתחילו להיות גדולים עליו. כבר אז שמרתי את המתוקים ביותר, האהובים עליי ביותר. ולפני חצי שנה חזרתי ובדקתי את הקטנטנים והיפהפים שבהם, וחלקם שלחתי לאחותי ולעוד חברה שתיהן כבר ילדו. ועכשיו אני מתבוננת בהם, קטנים כל כך מלאי רוך’ אני רוצה לתפור אותם לשמיכת טלאים, Quilt. לשם כך שמרתי אותם מלכתחילה, אבל היו לי יותר מדי. קשה לי להיפרד. הגיע הזמן להחליט.

אף פעם לא תפרתי. הפעם הראשונה והאחרונה (עד כה) שניסיתי לתפור היתה במסגרת שיעורי מלאכה בכתה ח'. המון שנים עבור מאז. לא אהבתי את השיעורים האלה, אף פעם לא הייתי טובה בקווים ישרים ומרוסנים, אבל עוד פחות מזה אהבתי את החלוקה. בנות לתפירה, בנים לנגרות. זה לא שנגרות עניינה אותי יותר מתפירה, או שקופסאות עץ מגולפות, או מה שהם לא עשו שם, נראו לי חשובות יותר מסינרים משובצים. רציתי את החופש להחליט. יכול להיות שהייתי מחליטה להישאר בתפירה, ואולי נהנית יותר. או שאולי הייתי בוחרת בנגרות. 

עכשיו אני לוקחת קורס בסיסי בתפירה, כי אני רוצה ללמוד לתפור שמיכת טלאים, ואין לי מושג איך נוגעים במכונת תפירה. את הסינור המשובץ בצבע ירוק אף פעם לא סיימתי. במקום זה הגשתי למורה כמה כריות חול שהשכנה תפרה לי, ששימשו במשך זמן מה כמעצורים לדלת ואז נעלמו. לא אהבתי תפירה. אבל אני אוהבת את הבגדים המתוקים האלה, כך כך הרבה רוך אצור בהם, רוך שיש רק לתינוקות, הרוך של בועז בימיו, בשבועיו, בחודשיו הראשונים. ואני רוצה להנציח את הרוך הזה איכשהו, במשהו שאפשר לגעת, משהו שישאר. 

איך מלמדים כבוד לגוף של אדם אחר?
ומה עושים עם כל תכתיבי המגדר? יום אחד מצאתי את עצמי מתבוננת בצעצועים שלו ותוהה מאיפה הגיעו לכאן כל הבולדוזרים והטרקטורים והמשאיות האלה. את האוטובוס הענק הוא קיבל ממליסה ושרה-הופ, את הטרקטור מאבא של אוליב, ואת הבולדוזרים האימתניים שבחצר קיבלנו בירושה מבנג'מין, בן הדוד שלו. יש עוד כמה מתנות, אבל עכשיו אני נזכרת: זה אנחנו. אנחנו אלו שהענקנו לו מכונית קטנה כחלק מתוכנית הגמילה מחיתולים. וגם סטיקר הוא הדביק עליה, כדי שידע ויזכור על מה הפרס, להבדיל אותה מהמכוניות האחרות. 

נכון גם שאת רוב הבגדים שלו הוא מקבל בירושה מאיליי, חברו הטוב שגדול ממנו בשנה ורבע, ולכן הם בעיקר קשורים לקטרים, דינוזאורים, ושוב, טרקטורים. אבל כשאני הולכת לקנות לו בגדים בעצמי, אני כבר שבויה בתבנית: אני יודעת מה הוא אוהב. מי כאן בדיוק הביצה ומי התרנגולת? 

אופס! אני כמעט נופלת. מישהו קוטע לי את המחשבות, קופץ לי על הגב, ואני מסתובבת לאחור, קצת נרגזת. אמרתי לו כמה וכמה פעמים שאני לא אוהבת את זה. יכול להיות שהוא פשוט לא זוכר? איך מלמדים אותו לכבד גוף של אדם אחר, לא לצבוט, לא לנשוך. פררר, הוא עושה קול של פלוץ על היד שלי, משהו שתמיד מצחיק אותי. הוא כל כך חמוד, ואלמלא תמונות, או בגדים כאלה, לא הייתי זוכרת איך הוא היה בתור תינוק. הוא ילד קטן, בן, קופצני ושובבני. לא יותר מדי, הוא יודע להיזהר, אבל הקופצנות הזאת, לפעמים קשה לי איתה. זה הגיל, או שאולי המגדר, קשה לי להחליט.

אנחנו שתי לסביות פמיניסטיות שמגדלות בן. יש המון זוגות כמונו. יש הסבר ביולוגי לזה, משהו על תנועה מהירה יותר של הזרעים עם הכרומוזום הזכרי. אני חושבת שמוטלת עלינו המשימה: לגדל דור חדש של גברים. פחות לוחמניים, יותר משתפי פעולה, כאלה שמכבדים נשים ואנשים בכלל, שיודעים לבטא את עצמם גם מחוץ למגרשי ספורט, ושעוורים לצבע ולמגדר, אבל רואים את היופי של בני האדם מבפנים. משימה ענקית, ויומרנית למדי, ואני חושבת לעצמי, אולי כדאי לנסות לחנך אותו שהוא בסדר גמור כמו שהוא. נשמע פשוט, אבל איך מעבירים את המסר "אמא מעדיפה שלא תקפוץ לה על הגב" כך שהוא לא יחווה דחיה? אני צריכה ללמוד כל כך הרבה.

 

 

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...