>  > 

סכס אחר

ערבוביה פסיכדלית, פיות, צ'יק קוריאה, הולי, והילה להב

אני מגיעה הביתה, פורשת את עצמי על הכורסה, מדליקה את המערכת. מתלבטת כמו לפני ערב רומנטי, הפעם מול ארון התקליטים. בילי הולידיי מחליפה תנוחות על העמודים, לואי ארמסטרונג מנפח לחיים, אני כבר עייפה והשעה לא נוחה, אני מתנצלת.
אני מתנגשת בפייה שחוצה את החדר לרוחבו, וויכוח ישן עולה שוב. לא מכירה כזה דבר, היא אומרת לי. אנחנו מדברות גלויות, ודווקא יש. בסוף אני מחליטה, ומניחה את הדיסק במערכת, צופה בו מסתובב, מחליף נתונים עם הקומנדר הראשי, ומתחיל לנגן.
צ'יק קוריאה על הפסנתר, בובי מקפרין בתפקיד הבס, הגיטרה, החצוצרה והסנייר. דיסק שכולו, כמו דולצ'ה (כלבה בימים, דוב בלילות) אהבה ושמחת חיים. גם אני בתוך זה. מועדת, מחייכת.

ובכן, השעה מאוחרת, האוויר רווי ובשום. ניידת משטרה ממקום רחוק מכווצת אותי לרגע, העצים נראים כמו ציור אימפרסיוניסטי שכולם מאוד מעריכים אבל אף אחד לא אוהב. הרוח בחוץ יבשה ומכוערת. אוח מנומנם, עיקש, עוד קורא לאהובתו מחוץ לחלון. הנהי שלו מריר, מיואש. הצרידות שלו מקנה לו אפיל של זמר עם מלבין, העץ הגבוה הופך אותו לטרובדור, או שבעצם לסתם משורר יאפי. הפסנתר מזכיר לי תשוקה נשכחת, מפסיק בדיוק ברגע לפני שאני אורזת את הגיטרה ויוצאת לנדוד על גבו של חד קרן. בחוץ הטלוויזיה מראה את הזוועות האחרונות לתיאבון, מישהו צוחק, כדורגל מבעבע את האספלט, עפר ניתך לתוך זגוגית של מכונית.
בתוך החדר: קירות לבנים, ציור של דניאל, מדפים על מדפים של ספרים ששכחתי ותקליטים שמסמנים מרחב טריטוריאלי. פתק שכתב לי ידיד על לוח המודעות עם הטלפון של גיטריסט שכבר התייאש (מהאופן בו אני מתמידה, כמובן), חלונות חיוורי פנים לבתים של אחרים, יותר מדי כשף ורוחות שמנענעות את האהיל עד שהוא מחשב בדעתו להינתק ולפול.

אל הדלת מתדפקות איזמרלדה ואורורה, הפרפריות המכושפות שלי. ליליות ישובות על פינות המדפים, מתריסות בחן שברירי. לרגע אודרי הפבורן יושבת על הכיסא שלי, זוקפת את הצוואר הברבורי שלה ופושקת שפתיים בהתגרות. אני פוערת עיניים בתמיהה, היא מגחכת בזלזול. מול העיניים שלי היא מתכסה בעשן דחוס של קאמל, וכשאני שוב רואה, היא רק סופיה, הלילית הנצחית של החדר שלי. אני רוצה להדליק נרות אבל מכבה את האור, ועכשיו דומה שהמוסיקה זורמת מהקירות. איזמרלדה ואורורה כמעט מתאבדות על הלחי שלי, אני עושה להן פרצוף, משתטה וחושבת שאולי מישהו מביט דרך האופל, החתולות מייללות למטה, מתחילות את העימות ביללות צורמניות של תקלה במפסק הראשי.
הפרפריות מתיישבות זו לצד זו על כבל הפטיפון, רגל על רגל בציפייה דרוכה. אני, כבר מכירה את הפרוצדורה, לוקחת ביד אחת את הולי (שיט), הגיטרה והאגדה, מנמיכה לאפס את צ'יק קוריאה שעסוק עכשיו בשיר אהבה עם עצמו, ומתחילה לנגן;
בתחילה העשן מוביל אותי לבלוז סגריר, אחר כך, כשאני עוצמת את העיניים, מול העיניים שלי על המסך השחור מופיעה בחורה אחת, אתם לא מכירים, ומתמתחת בגרגור מתפנק. מפה לשם אני פתאום שומעת פעימות מחליקות, קופצות, הופכות למסה של קצב, אולי אפריקני, לובשות את דמותה, ולפני שאני מוודאת את אמיתותה הן שוב חוזרות אל הלא מוחש והמעגל הפסיכדלי מוטרף לחלוטין, ואת יודעת מה, זה שיר שלא תשמעי אף פעם. בצליל אחד גבוה ומייבב, אני והולי נשכבות, מתנשפות, על המיטה, וסיפוק שקט פתאום דוחק את הרוח החמסינית אל מחוץ לחלון.

לא נרדמות, אנחנו חוזרות שוב, הפעם עם מפרט, והוא צורב ומחספס את הטונים העיליים, האווירה הפוכה ומתערבלת, פואטית וצנומה, אחר כך ארוכה ומלנכולית, החיכוך של המפרט מגביה את האוויר הקר, מסמרר את העור והופך להיות דליק, אנרגטי משניה לשניה. הליליות נצמדות זו לזו, מתלחשות, אני והולי הופכות לישות אחת ולפני שאנחנו כבות אנחנו עוד מנגנות שיר אהבה וגומרות.

ואם יש סכס אחר, הביאוהו לכאן ונדעהו.

כל הזכויות שמורות 1999-2014 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...