עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

שאריות כשרות לפסח

אורית מנצלת את רגעי הפסח האחרונים לחלוק אתנו עוד קצת ממה שעבר עליה בליל הסדר

לא לא, תירגעו, אני לא מתכוונת שוב לדוש בנושא כמויות האוכל הבלתי נלאות שנעלמו בפי במהלך החג הזה. אני גם לא מתכוונת לבכות לכם על איך שזה השפיע/משפיע/ישפיע על הפעם הבאה שבה אני אעז להניח את כף רגלי על המשקל הביתי ואשתבץ למראה התוצאה.

פשוט נזכרתי שיש עוד שני סיפורים קטנים שאירעו במהלך החג ושכחתי לשתף אתכם בהם, אז החלטתי לנצל את הדקות האחרונות שעוד יכולות להיכלל תחת ההגדרה "פסח" כדי לספר - גם אם פירורי המופלטה האחרונים כבר פונו להם אחר כבוד מהשולחן, וגם אם שאריות המצות הפכו זה מכבר לערמת אבק קטנה.
דרך אגב, לאלה מכם שטרם זכו לחלוק איתי את שאר חוויות החג - אני נאלצת להפנות אתכם לפרקים האחרונים ביומן שלי, מכיוון שתקצר היריעה מלפרט כאן את כל סיפורי החג של משפחת נבו המורחבת - כמו כל משפחה יהודית, גם אצלנו ארוחות חג בפרט ומפגשים משפחתיים בכלל, הם מאגר בלתי נדלה לסיפורים וחוויות, שלולא הייתי לוקחת בהם חלק פעיל, ודאי היו מצחיקים גם אותי.

שני האירועים קרו בערב החג. לקראת ליל הסדר, כפי שכבר סיפרתי לכם, חנקתי את עצמי בתוך תלבושת גברית למהדרין, בלעתי את כבודי והתייצבתי לשולחן הסדר כמו בכל שנה, אולי עם שיער "קצת" יותר ארוך מהרגיל. מה שלא סיפרתי לכם זה מה קרה שעה שעתיים קודם לכן. מצאתי את עצמי עומדת מעל קרש הגיהוץ, ובעודי מגהצת את צווארונה המעומלן של חולצת החג הלבנה, מהרהרת במר גורלי בצל הגזירה הכל כך מובנת מאליה - לבוא לליל הסדר לבושה כמו בן. ואז, בהחלטה של רגע חשבתי לעצמי - ומה אם לא? מה יקרה אם אני כן אבוא אליהם לבושה כמו בת? הרי יש לי מספיק דברים חגיגיים שאני יכולה ללבוש לארוחת חג אצל ההורים - אז אולי זאת באמת ההזדמנות?

לא הרבה זמן אחר כך מצאתי את עצמי עומדת מול הראי בשמלה החגיגית ובנעלי העקב שלי, מאופרת בצורה עדינה ובשיער מסודר ותוהה איזה לק ייראה חגיגי יותר לערב החג. כל כך העדפתי את הדמות הזאת שנשקפה מהראי על פני הדמות שראיתי שם בפעם הקודמת שהסתכלתי. אבל איכשהו אז חזרה אלי השפיות. ואם לא השפיות, אז לפחות ההיגיון - אין טעם להרוס לכולם את החג. סבתא שלי, שאותה הייתי אמורה להסיע לארוחה, בודאי לא תקבל את התלבושת החדשה שלי ברוח החג, ומי יודע איך זה עלול להיגמר.

עם מעט מאד רצון החלפתי שוב בגדים, הסרתי את האיפור וחפפתי שוב את השיער כדי "לעצב" את התסרוקת מחדש. רק על דבר אחד לא ויתרתי - במקום האפטרשייב שקיבלתי במתנה מאבאמא התעקשתי על הבושם שקיבלתי במתנה מליאת. הבטתי שוב במראה, נאנחתי והתקשרתי לסבתא בתיה להודיע לה שאני בדרך.

הדבר השני שרציתי לחלוק אתכם אירע במהלך הארוחה עצמה, מתישהו בין המרק עם הקניידלעך ובין המנה העיקרית.

הממ... אני בכל זאת חייבת לעצור רגע במהלכו התקין של הסיפור ולעמוד על משמעות המונח "מנה עיקרית" בהקשרו. מנה עיקרית אצלנו במשפחה היא תמיד צלחת עמוסה לעייפה במנה בשרית ולצידה כמה וכמה תוספות חמות וקרות. בליל הסדר, על פי מיטב מסורת "כל המרבה הרי זה משובח" המשפחה שלי מרגישה שלא יצאה ידי חובת סיפור ביציאת מצרים אם אין על השולחן לפחות שלושה סוגי בשר וכעשרים תוספות. כל זה, להזכירכם, אחרי מנה ראשונה שכוללת שני סוגי דגים וסלטים נלווים, מרק מהביל, ולפני שלושה סוגי קינוחים, כי מצד אחד, אי אפשר ארוחת חג בלי הקומפוט הפולני המוכר, אבל מצד שני גם אי אפשר בלי עוגת האגוזים הכשרה לפסח של דודה עינת. כל הכבודה הזאת גורמת לכך שבסוף הארוחה מסובים להם סביב השולחן למעלה מתריסר מבוגרים, לכולם מבט מזוגג בעיניים ולכולם מחשבה אחת בראש: "איך לעזאזל אני אצליח עכשיו לנהוג הביתה?"

אבל הסיפור שרציתי לספר, כאמור, מתרחש בין המרק למנה העיקרית, במה שקרוי "שלב הסמול טוק" - את המנה העיקרית על שלל תוספותיה לוקח הרבה זמן לחמם, ולכן מתפתחות סביב השולחן שתי שיטות להעברת הזמן. האחת, בהנהגת דודה שושנה, כוללת ניסיון נואש לגייס את הילדים "לשיר משירי החג". מהר מאד נותרות הדודה שושנה וסבתא בתיה לבד במערכה, מנסות להיזכר במילים של "אביב הגיע פסח בא", בעוד ממטרים עזים יורדים מהשמים. השיטה השנייה, אליה נמלטים כל שאר המסובים, היא דיון בענייני היום. לא נעים להגיד, אבל כשברקע החדשות על הטבח בנתניה, לפחות לא היו חסרים לנו נושאים לשיחה.

וכמו תמיד בפסח, הגיע הדיון גם לנושא שמירת הכשרות ואכילת החמץ. אני תרמתי מהידע האישי שלי (שאותו צברתי באחת ממהדורות החדשות אותו יום) שהשנה משרד העבודה ועיריית תל-אביב העלו את גובה הקנס שיוטל על בתי עסק שימכרו חמץ. באופן מפתיע, העלה הדבר דווקא את חמתו של דוד ישראל. לא שאכפת לו מי ימכור חמץ ומי יחביא את הבורקסים בפריזר עד יעבור זעם, אבל זה בטח הרב החדש הזה של תל-אביב שלא יודע לסתום את הפה. מי זה בכלל? איזה רב של ש"ס מבני ברק שלא גר בתל-אביב אפילו יום אחד, לא יודע איפה זה שינקין ורק יודע להיטפל לכולם - לקוקסינלים ול... ול... ולאלה ולהם ולכל מי שלא מוצא חן בעיניו.

אני חייבת להודות שהופתעתי. דוד ישראל מעולם לא היה לוחם גדול מול הכפייה הדתית, ומעולם לא חשבתי שאוכל לראות בו לוחם למען זכויות הקוקסינלים... אממ... הטרנסקסואלים (ישראל אולי מסתבר כליברל יותר גדול משחשבתי, אבל הבנה גדולה במונחים ודאי שלא ציפיתי שתהיה לו). מה שעוד הפתיע אותי היה שדווקא הקוקסינלים היו בראש מעייניו של ישראל. כלומר, הוא ידע שכבוד הרב עמר השתלח בצבורים גדולים אחרים, אבל לא הצליח לזכור לומר אפילו "הומואים" אלא רק "קוקסינלים".

אני לא באמת חושבת שהשקפת עולמו של ישראל היא כל כך נאורה וליברלית כמו שאולי נראה מאותה התלהמות סביב שולחן הסדר. וכן, זו הייתה התלהמות מהסוג האופייני לישראל, שבעברו היה מוביל משלוחים, נהג מונית, מוסכניק ו... טוב, כבר הבנתם. מצד שני, מי יודע - אולי דווקא התמיכה שאני כל כך מייחלת לה מצד המשפחה תגיע לי ממקום כל כך לא צפוי?

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...