עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

שנה טובה

המבט הראשון ברחוב, המפגש עם ההורים (בדייט החמישי), הריב הראשון, הפדאיחה עם יום ההולדת - ועוד רגעים שאספנו בשנה הראשונה שלנו יחד

המבט הראשון
אלון מתקשר אלי מהרחוב, כדי לקבל הנחיות איך להגיע לדירה. עוד לפני שנפגשנו, אני מבחין בתכונה אחת שלו (שלימים תצליח להצחיק אותי בכל פעם): חוסר האוריינטציה המוחלט. כשאני רואה אותו בצד השני של הכביש, עיוור לגמרי לנוכחותי, אני מבקש ממנו להרים את היד ומחייך. הוא לא מבין מה קורה, מתקדם במעבר החצייה ופתאום מבחין בי. כשהוא מחייך גם, אני מרגיש את זה. ה"קליק".
 
בריטניה הקטנה
שנינו על הספה, קצת מרוחקים וקצת מתרגשים. על המסך פרק אחרי פרק של Little Britain, הסדרה שלימים תהפוך להיות הדבק שחיבר אותנו. בלילה, כשהוא אומר שהוא עייף ולא יודע איך להגיע לקיבוץ, אני מבין את הרמז ומציע לו לישון אצלי. בבוקר, כשהשם שלו מופיע על מסך הסלולרי, הלב שלי לא מפסיק לפעום בהתרגשות.
 
אמא, יש לי מישהו להכיר לך
נפגשנו ביום ראשון, ובחמישי כבר הייתי על האוטו, בדרך לקיבוץ, לפגוש את המשפחה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבאתי לפגוש את המשפחה של הבחור שאני יוצא איתו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שזה קורה בדייט החמישי. אני יודע, זה היה מאוד מהיר, אבל זה גם הרגיש הכי נכון. ברגע שנכנסתי הביתה, הבנתי שמצאתי משפחה נוספת, שבמהרה הפכה להיות גם המשפחה שלי.
 
הריב הראשון
גם זה הגיע. אני כבר לא זוכר על מה זה היה בכלל, רק את חילופי ה-SMSים הזועמים (לרשום לעצמי: להבא לא לנהל ויכוחים במדיה כזו). הגעתי הביתה, הוא הגיע הביתה, וכשראיתי שהוא כועס, בדיוק כמוני, כל הכעס נעלם פתאום. עד היום אני הראשון ש"נשבר", מתמוסס ומפייס. גם כשאני צודק (וזה קורה לעתים נדירות, האמת), אני הראשון שמתחנף, מחבק ומתנצל. אם להודות על האמת, זה נחמד להתווכח לפעמים (לא רק בגלל הסקס שאחרי), כי בסוף כל ריב אני נזכר כמה הוא חשוב לי, וכמה אני בטוח במה שיש לנו, עד כדי שאני לא מתרגש ממריבות כאלה. בלב, גם בשיא הכעס, אני רואה את הבחור שאני אוהב.
 
הפאדיחה עם היומולדת
אני גרוע במתנות יום הולדת. אסור לקנות לי מתנות בלי להתייעץ קודם, משום שפיית המתנות קיללה אותי בילדותי ושלחה אלי תמיד מתנות שכבר יש לי בבית, או שאני ממש לא צריך. גם כשזה מגיע לקניית מתנות, אני לא כזה שוס גדול. מרוב הרצון להפתיע, לחדש, להיות מקורי, אני מספיק לרכוש את המתנה חודש אחרי היומולדת. במקרה הטוב. כשזה הגיע לאלון, המתנה המקורית שתכננתי כשלה משיקולים לוגיסטיים, ובסוף מצאתי את עצמי עושה את הדבר הכי נורא שאפשר – ניגש לחנות מותגים, ומחפש מתנה שהוא יאהב. מעוז הקפיטליזם, הניצול, הדיכוי, ואני בתוכו כמו פעיל של גרינפיס בסעודה עם משפחת בוש המורחבת. לא יכולתי לבחור אז קניתי שני דברים שמצאו חן בעיניי, וברחתי מהר. החיוך הענק שהיה לו על הפנים, היה שווה את החוויה (לרשום לעצמי: השנה להתחיל לחפש מתנה כבר באוגוסט).
 
אמא, יש לי מישהו להכיר לך (טייק 2)
תור המשפחה שלי הגיע. כאן, הייתה היסטוריה של ממש: בפעם הראשונה פוגשת משפחת איתן-איטח לדורותיה את המיועד. היה כיף, היה קליל, היה מצחיק (וטעים, איך לא). המשפחה שלי הגיבה בטבעיות מוחלטת, והיום, חודשים ארוכים אחרי המפגש הראשון בין אלון לבני משפחתי, זה הדבר הכי רגיל שיכול להיות. חוץ מזה, אמא שלי מתה עליו – וזה אולי הכי חשוב.

קירבי
הייתי (כרגיל) בלחץ, הוא עשה קולות של "רק גזעי", ואני רציתי לקחת את כל היצורים הפרוותיים הכי מסמורטטים ומכוערים הביתה. הרגשתי שלעולם לא נמצא כלב אליו שנינו נתחבר. ואז הוא הגיע, עם העיניים העמוקות, והאף הוורוד והמתוק, והאהבה האינסופית שלו. אני מרגיש שמכל הצעדים שעשינו יחד (להכיר את ההורים, לעבור לגור ביחד, ועוד לא מעטים) קירבי היה הצעד הגדול, המקרב והמחייב מכולם. ואני כל כך שמח שעשיתי אותו עם אלון.
 
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...