>  > 

קול כלה וקול כלה

יש משהו בחתונה שמשדרג את מערכת היחסים. המחוייבות, האהבה, הכבוד - הכול היה קודם. עכשיו נוסף משהו מיוחד שמתקיים בין שתינו, ובין שתינו לשאר העולם

"זהו. אתן נשואות כדת", כך הכריזה ואלרי ושתינו התנשקנו והתחבקנו.

אחרי הרגעים האלה, בין שתינו, הגיע הזמן לפתוח את הזרועות והלב לחברים ולקרובים שבאו, ולהרגיש גם את האהבה והתמיכה שלהם. ושתי אלה היו שם ובשפע רב כל כך עד שלא יכולתי אלא להצטער על כך שלא הזמנתי עוד אנשים. יותר מפעם אחת, כמעט חודש לאחר החתונה, שמעתי את המשפט: "זאת החתונה הכי יפה שראיתי בחיים שלי", או "כל כך התרגשתי!"

במהלך טקס החתונה פתחנו את המיקרופון לכל מי שרצה לומר לנו משהו. טים, שושבין וחבר שכמוהו כאח לשתינו, פתח וסיפר איך פגש את מימי, אי שם בימי "אקט-אפ" הרחוקים. נזכרתי איך ישבנו בבית קפה בקסטרו, שעות ספורות אחרי שהכרתי אותו, הוא אמר לי ולמימי:"אתן נראות כל כך מאוהבות, שזה ממש מגעיל", וצחקנו. אבל היה כאב במילותיו. שמונה שנים עברו מאז, וגם אצלו השתנו הרבה דברים.

אחריו עלה גלן, אח חורג של מימי, במאי, מפיק ואקטיביסט איידס, וגילה לכולם שאני חייבת לו בענק. לפי סיפורו, שבו כיכבה זכוכית דו צדדית, הוא זה שבזכותו הפכה מימי ללסבית, אי שם בגיל ארבע, הרבה לפני שהוריהם התחתנו.

היה גם צביקה, שאותו הכרתי לפני עשר שנים, אפילו עוד לפני שעברתי לתל אביב, כשהיינו עדיין דנה ג. ו-צ.ר. מאז הוא עבר לסן פרנסיסקו ואחר כך ללונדון. ואני? אני כאן. "כשפגשתי אותה הרגשתי שאני הולך ללמוד משהו," הוא אמר. "לא היו לי אז המילים להגדיר את זה, אבל עכשיו אני יודע: 'קוויריות'". זו אחת המחמאות הגדולות שיכולתי לקבל.

אחריו הגיע אבנר, חבר חדש-ישן שהכיר אותי בנוער רצ, לפני למעלה מעשרים שנה, במקום הראשון בו הרגשתי אהובה ומקובלת. כך נסגר עוד מעגל ונפתח אחד חדש. אבנר קרא קטע מצחיק, על כך שמתנגדי הסקס ההומואי צריכים לצדד בנישואי גייז ("אוי, יקירי, יש לי כאב ראש נורא, וחוץ מזה - עשינו את זה בקיץ שעבר"). בסוף, לפני שכמעט כולם הלכו הביתה, ועוד היה אור בשפע, הוא הרקיד את כולם לצלילי "ג'סי- ג'סי- ג'סיקה... אואואו...". איזו כריזמה!

עשיתי בוודאי משהו טוב בחיים האלה
סוזי, שושבינה וחברה קרובה שחייה נעים בין ישראל לקליפורניה, ורותי, ישראלית שלרגע לא שכחה מאיפה היא באה, עיצבו וקישטו את עוגת החתונה. הן יצרו את הבסיס בצורת מחזה ועיטרו אותו במה שנראה כמו אבני פסיפס, ובמרכז כתבו: "קול ששון וקול שמחה, קול כלה וקול כלה". כל מי שידע את המילים שר את השיר, ואנחנו האכלנו זו את זו בעוגה, השקינו האחת את השנייה בשמפניה ואיחלנו זו לזו: "שלא תדעי רעב" ו"שלא תדעי צמא".

לרגע עברה בי צמרמורת: בחיים שלי לא תיארתי לעצמי שלי ישירו את השיר הזה. זה היה מדהים יותר מכל פנטזיית מדע בדיוני או סיפור אגדה. הייתי במציאות שלרגע נדמתה כמציאות מקבילה, לא שלי, כאילו מישהי שאיננה אני נכנסה לגוף שלי, ולה קורים כל הדברים הטובים האלה. אבל לא, זו המציאות שלי, כאן ועכשיו, וכל האנשים האלה, שטרחו כל כך הרבה, עשו את זה בשבילי ובשבילה, וכל האהבה הזאת, כן, היא זורמת אליי. אז, עברה בי המחשבה שוודאי עשיתי משהו טוב בחיים שלי, אם אני זוכה לשפע כזה.

שבוע אחר כך התקשר רן מהארץ כדי לשמוע חוויות ולהוסיף מזל טובים למכביר. רן הוא ידיד ותיק, מהיום הראשון שלי במעונות הסטודנטים. כיום הוא נשוי ואב לילדונת חמודונת בעצמו. קשקשנו חצי שעה (יש לי דיל זול לשיחות בארץ). "תגידי בכנות," הוא שאל אותי בסוף השיחה, "נכון שחתונה עושה משהו טוב לקשר?" -"אנחנו שמחות," עניתי, "אבל תשמע, כבר שמונה שנים ביחד, זה לא שעכשיו התחלנו חיים משותפים, אתה יודע". -"אני יודע", הוא הקשה, "גם אתי ואני חיינו יחד שלוש שנים לפני שהתחתנו. בכנות, עם יד על הלב, זה לא עושה משהו?" השתתקתי לרגע, מלטפת את טבעת הנישואין שלי, ורן כבר התחיל לחשוב שנעלמתי לו.

לא, זה לא רק העניין הפוליטי, לא רק בשביל השוויון, וגם לא רק בשביל התעודה על הקיר. לא, יש משהו באמירת הנדרים, בטקס הזה שנערך קבל עם ועדה, שמשדרג את מערכת היחסים. המחוייבות, האהבה, הכבוד ההדדי, הכול היה קיים קודם. ועכשיו נוסף לכל אלה משהו מיוחד, שמתקיים בין שתינו, ובין שתינו לשאר העולם. אולי זאת משמעות ההכרזה "אתן נשואות".

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...