עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

תורת המשחקים

כולנו יודעים שמשחקים זה פויה, שהם עושים נזק בעיקר לעצמנו ומרחיקים את הסיכוי למצוא את מה שאנחנו מחפשים. אז למה לעזאזל אנחנו ממשיכים לשחק?

השבוע כתב אור טור על המשחקים האלו, שכולנו מכירים ושונאים, אבל לא פעם משחקים בהם בעצמנו. לפעמים, לא נעים לנו לומר "לא מתאים" לבחור שעומד מולנו. אנחנו לא רוצים לפגוע או להעליב, ולכן בוחרים (במודע או שלא במודע) באסטרטגיה קצת אחרת, שכאילו לקוחה הישר מתורת המשחקים של עולם הדייטים. לפעמים אנחנו מסננים, לפעמים אנחנו נותנים תירוצים בלתי-משכנעים בעליל ולפעמים אנחנו פשוט מתנהגים כמו בהמות ונעלמים.
 
אף אחד לא נקי מהמשחקים האלו. לפעמים זה מחליק לנו, לפעמים זה יוצא בלי שנתכוון. אבל יש כאלו שעשו מזה קריירת דייטינג מפוארת, והעלו את המשחקים לדרגת אומנות. כשאתה פוגש מישהו שאומר על עצמו "אני לא משחק משחקים", אתה יכול להיות בטוח שמתישהו, הוא יוכיח בדיוק ההיפך. לא יודע למה, אבל לי זה תמיד קרה: דווקא הבחורים שמגדירים עצמם "רציניים" (ומצהירים על זה קבל עם ואטרף), רחוקים מהרצינות שנות אור.
 
האמת היא שגם אני מצאתי את עצמי חלק ממשחקים כאלו ואחרים, ולמרות שניסיתי לשכנע את עצמי ש"אני לא כזה" וש"אני לא משחק" עם אף אחד, שוב ושוב נזרקתי לסיטואציות שבהן הייתי פיון על לוח המשחקים של המועדון, אתר ההיכרויות או בית הקפה שבו נפגשנו לדייט. פעם אחרי פעם יצא שסיננתי אנשים (בחיי, בלי להתכוון!), ששכחתי להחזיר טלפון לבחור או שסתם הייתי נבוך מדי ואידיוט מדי לומר "סורי, זה לא יילך", וכל זה כשאני רואה את עצמי טיפוס די רציני, בסך הכל.
 
לפני שפגשתי את אלון באותו דייט נהדר לפני שנה בדיוק, יצא לנו לדבר קצת בטלפון, ובין הדברים שהוא אמר הבנתי שעומד מולי בחור רציני. כזה שמחפש באמת קשר, שנאמן לעצמו (ולאחרים) מספיק כדי להיות הוגן והגון, ובעיקר - אחד שלא משחק משחקים. גם אני, אחרי תקופה ארוכה של בלבולים, תהיות, ספקות ו(איך לא) משחקים בכאילו ובמחבואים, מצאתי את עצמי מוכן יותר מתמיד לדייט 'רציני'. בלי משחקים.

איך נקבע תג המחיר שלך?
קראתי פעם איזושהי תיאוריה מעניינת, שרואה את החברה והדברים שאנחנו עושים כיצורים חברתיים כחלק מ"תבנית על", שיש לה כללים מוגדרים, ברורים, ידועים לכל. שיש בה מערכת שלמה של "תמחור", שקובעת מה טוב ומה לא, איזו פעולה תיתן לך תגמול חברתי חיובי, ואיזו תשלול ממך תגמולים או אפילו תיתן לך עונשים כאלה ואחרים. אבל כאן מדובר בעניין הרבה יותר מורכב: כולנו יודעים שמשחקים זה פויה, ובכל זאת כולנו משחקים בהם. למה זה קורה?
 
אור הזכיר נימוקים פסיכולוגיים, הקשורים לדימוי העצמי של האדם ה"משחק". שמנסה להרגיש תחושה מסוימת של עליונות, ולו רגע. הוא גם הזכיר את עניין ה"כללים", ובעקיפין רמז לאותה מערכת הירארכית שבה אתה יכול להפוך בשנייה לנחשק – אם אתה רק תפוס או מחוזר על ידי מישהו אחר. מפתה מאוד להכניס הסברים ביולוגיים, אפילו אבולוציוניים, לסיטואציה. אתה רוצה מישהו כי מישהו אחר מעוניין בו – תופעה די מוכרת בעולם הטבע, שבו בעלי-החיים בוחרים את בני זוגם לפי הקנקן, המעיד על יתרונות פיזיולוגיים כאלו או אחרים. במינים מסוימים, כשנקבה מתעניינת בזכר כלשהו, נקבות אחרות פתאום יראו עניין. תשאלו חברים סטרייטים נשואים, ותראו שזה עובד לא פעם – טבעת נישואים על האצבע מזמינה חיזורים. כמו בפרסומת האלמותית "הקרב על המילקי" – אם מישהו אחר רוצה את זה, כנראה שזה שווה משהו.
 
למרות שיש לי הרבה חיבה לתיאוריות חברתיות הנסמכות על האבולוציה ככלי לניתוח סיטואציות והתנהגויות של בני-אדם, בסופו של דבר אני עדיין רוצה להאמין שיש בנו משהו אחר. שאנחנו שונים. שמעל המנגנון המכאני, האוטומטי, שקיבלנו בירושה ממיליוני שנות אבולוציה, יש עדיין איזו מערכת נוספת של שיקולים, שהופכת אותנו לקצת פחות רובוטיים. אני גם מאמין שאם עמוק בלב כולנו יודעים שמשחקים לא באמת עוזרים לאף אחד, מתישהו יקרה הנס והם יעלמו מהעולם. 

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...