>  > 

הומופופ

יואב לא רוצה שיגידו לו לצאת מהארון בכל הזדמנות ובכל מחיר, ומאמין שהוא מספיק גאה ושלם עם עצמו גם בלי זה

השעה 8:30 לבוקר יום שישי. טלפון.

"הלו", אני עונה כמו מתוך קבר פרעונים.
"היי, ממי"
"אמא??!!?? מה השעה"
"שתהיה בן אדם, אבל זה כנראה כבר די אבוד, אז אני אעשה את העבודה בשבילך, תגיד איך קוראים לילד הזה השובב שלמד איתך ביסודי, שאמא שלו היתה יועצת חינוכית?"
"אריק?"
"כן יופי, ולזה שאמא שלו עבדה בבנק?"
"מיקי?"
"יופי, והבחור ששירת איתך בצבא, הגבוה, מחיפה, שאמא שלו גננת"
"תגידי לי מה זה? חיים שכאלה על הבוקר?"
"חמודי! תקשיב לי טוב!! תפתח את האוזניים (ותנקה אותן לפעמים), שום בן שלי לא יאשימו בשנאה עצמית, לשום ואני חוזרת, לשום!! בן שלי לא יגידו שהוא הומופופ ועכשיו אני לוקחת את העניינים לידיים, עשיתי רשימת מכתבים ואני הולכת להודיע לכולם, שאני אם גאה לבן, שחסר לו שלא יהיה גאה, אני אודיע לכל הדודים ולכל החברים שלך"
"אבל אני שונא את הדודים"
"לא אתה לא! אתה שונא את עצמך זה בגלל שאתה הומופופ"
"הומופוב, אמא, תחשבי על זה מתי הפעם האחרונה שדיברתי עם מיקי או עם אריק"
"אני לא צריכה לנחש, הסבירו לי אני יודעת, כשהתחלת לגלות שאתה הומו והפכת להומופופ"
"הומו-פוב, מהמילה פוביה, פחד, ואני לא הומופוב."
"אז איך אתה מסביר את זה שאתה לא רוצה לספר לדודים?"
"כי אני לא מת עליהם וזה לא עניינם והייתי שמח לקצת פרטיות בחיים שלי שלא יכנסו לי לתחתונים"
"מותק, את התחתונים שלך תשאיר לעצמך ואל תנופף לי בהם באינטרנט איפה שכולם רואים ואתה בטוח שזה לא הומופופ?"
"בטוח"

התעוררתי וניתקתי את עצמי מהמיטה. הלכתי לשתות קפה מהסוג המר והאיטי, שמחלחל לך את הבוקר והיום לתוך הגוף ומנקה את שאריות הלילה לתת מודע, הומו-פופ חשבתי, כמו ציור של אנדי וורהול, להיות הומו זה להיות קול, ולהיות יותר הומו זה להיות יותר קול ולספר לכולם כל הזמן זה הכי קול. העולם כקבוצת תמיכה, אני יואב ואני הומו לא אנונימי וכולם עונים לי ביחד: "וי לאב יו, יואב".

"בוקר טוב עולם", אני שר לעצמי בעליצות, "מה שלום כולם?"
"אני יוצא מהארון אני כבר הומו אמיתי כמו כל ההומואים. כמה טוב לחיות ולהיות הומו שאוהב את העולם והעולם אותו אוהב, מכל הלב!!!!, ה-הו-מו שמי!!"

אז זהו החלטתי, מחר אני הולך למשרד הפנים ומשנה את שמי ליואב ההומו, שכל מוכרת בסופר, כל מש"קית במילואים, סוכן הביטוח, הרופא, המסעדות ששולחות לי הזמנות ליום ההולדת כי פעם בתחילת שנות ה"מי זוכר איזה?" אכלתי שם משהו, כוווולם ידעו. יהיה שלט על הדלת, למה בעצם, שלט בכניסה לשכונה, בכניסה לעיר, ליד השלט ירידה לאיילון יהיה שלט: "עליה ליואב ההומו". אני אהיה מקדש של יציאה מהארון, מקום עליה לרגל, סוג של מכה, אנשים יבואו עם גלביות לבנות (שקופות כמובן) ואני אציץ ואברך אציץ ואברך.

רצתי לספר את התוכנית החדשה לע':

"אני תיכף אתן לך מכה כזו שאתה לא תשכח"
"מה???"
"לא צוחקים על הומואים, אתה לא יודע"
"מה, אף פעם?"
"אף פעם, זה טאבו"
"לא איזה בדיחה קטנה על ארונות"
"ששש אל תצחק על ארונות זה נושא כאוב"
"מה בכלל אסור, שום דבר קטן, נגיד אם אני אספר על איזו אוחצ'ה ש"
"נו באמת, זה טעם רע זה בדיחות אבנר דן, זה יצפאן למחוסרי יכולת"
"לסביות?"
"ששש אני רוצה שתבהיר שאתה גררת אותי לשיחה הזו אני לא אמרתי שום דבר על נשים משופמות"
"גם אני לא אמרתי שום דבר על נשים משופמות!"
"איזה ראש מגעיל יש לך, אם אתה חושב על לסביות אתה ישר חושב על נשים עם שפם, איזה דוחה אתה, בחיי"
"אבל זו היתה אסוציאציה שלך!!"
"הומופופ"

או.קיי, אז בלי בדיחות אבל אני באמת רוצה להבין, האם תכלית חיי היא לצאת מהארון, לקבל על כל יציאה כוכב על החזה כמו עובד גאה במקדונלדס, להאביס את העולם במק-הומואויות שלי? את מי אני בא לשרת, את העולם או אותי? אני צריך לספר או שאולי לא להסתיר? אני צריך לגלות לכולם או פשוט לא להתכחש לאמת?
האם בכל פעם שכל ישראלי ממוצע שראה אותי פעם בחייו שואל אותי אתה נשוי? יש לך ילדים? האם תמיד אני אשיב לו, בעלי ישן בבית? או שאולי מותר לי לנפנף אותו ולהגיד לו: "אלו הם חיי ואלו הם חייך"?

"הומופופ"
"שוב? מה עשיתי עכשיו?"
"אתה כופר בעיקר, מחלל את קודש הקודשים".
"מה זאת אומרת? מה, אסור לשאול?"
"לא!! לצאת! קדימה! קישט החוצה!!"
"רגע, תמיד חייבים."
"תמיד!!!"
"ואם לא בא לי באותו רגע"
"הומופופ"
"ואם זה לא נראה לי מתאים"
"הומופופ"
"ואם זה מביך מישהו"
"אל תהפוך גם אותם להומופופים"
"וזה לא מספיק להיות מי שאני, להיות טבעי, ללכת עם בן הזוג ברחוב, להביא אותו להורים לשבת, להקליט הודעה ביחד על המזכירה? אני חייב לספר תמיד לכולם בכל הזדמנות?"
"אתה פשוט מגעיל אותי, הומופופ"
"תגיד לי מה מותר לי להגיד?"
"תעמוד יחד איתי ותשיר: "להיות הומו-חופשי באאארצנו, ארץ ציון ירושלים"

הפנמתי, יותר לא תשמעו ממני מילה אחת רעה. הגיע הזמן להתוודות, אני הומו מלא בעיות וקונפליקטים. אני לא שלם עם עצמי, אני לא אוהב את עצמי, אני כנראה שונא את עצמי, אני מאמלל אותי ואת הסביבה שלי, אני נותן להם תירוצים להומופוביה בכך שאני לא מספר, אני מחזק את הבושה שלהם בי, את הפחד שלהם מפני המשפחה המורחבת בכך שאני לא מתנדב לחשוף מידע, אני משדר להם שאת ההומואיות שלי צריך לשמור בסוד, הרחבנו את הארון ואיפה לעזאזל הטלפון שלי?

"הלו"
"היי, חמוד"
"היי, אחותי, מה נשמע"
"הברזת מהסדר, השארת אותנו לבד עם הדודים"
"כן, כל אחד בתורו"
"אז מה אתה עושה?"
"כותב משהו על זה שאני הומופוב"
"ואיך הגעת לזה, בעצם מה אני שואלת? יכולה להיות מחלה, סטיה או נוירוזה שלא תאמץ?"
"כן, אבל הפעם זה רציני, גיליתי שאני לא בא לאירועים משפחתיים כי אני מפחד שישאלו אותי אם יש לי חברה ומתי החתונה וכו'"
"ואיך זה קשור להומופוביה?"
"כאילו דה?!? אני אצטרך לספר שאני הומו או לשקר".
"מה מפריע לך באמת, זה שיידעו שאתה הומו או זה שאתה לבד?"
"תגידי לי מה זה השאלות האלה?"
"אתה נהיית לי רציני"
"אני לא יודע, אני חושב שאני לא מתבייש בזה שאני הומו, זה חלק ממני"
"ואתה מתבייש בזה שאתה לבד?"
"מתבייש לא, אבל עצוב ומקנא כן, מן פצע פתוח"
"נו אז מה אתה רוצה, אתה חושב שכשאני נפרדתי מהחבר שלי רציתי שישאלו אותי מתי אצלך? ומה עם ילדים? זה ענייני הפרטי, זה העולם שלי, זה לא עניינו של אף אחד"
"אפילו לא של הקרובים?"
"לא של אלו שלא מספיק קרובים"
"אז זה לא בגלל שאני לא שלם עם עצמי ועם המיניות שלי?"
"אף אחד לא שלם, מותק"
"ואני לא הומופוב?"
"אולי, אני לא יודעת, לא נראה לי. וזה הומופופ"
"את בטוחה שזה לא הומופוב?"
"בטוחה".

אולי אני באמת מאמלל את עצמי, מרחיק את העולם ממני, מתבייש במי שאני. אולי כשכל העולם יידע יהיה לי יותר קל, אולי דווקא היציאה האולטימטיבית מהארון תרחיק ממני מיני קרובים מטרידים עם שאלות מטרידות, אולי. אבל אני יודע היום ואת זה איש לא ייקח ממני, שאני יודע לאהוב וכשאני מביט לעיניו של זה שאני אוהב, שום דבר אחר לא משנה, כשאני מחבק אותו אין ארונות וכשאני מנשק אותו אין פוביות, אני יודע לאהוב ואני לומד לאהוב את עצמי. מי שמכיר אותי באמת יודע, מי שאוהב אותי באמת יודע, אי אפשר אחרת, זה חלק ממני.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...