עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

לא בסדר

קרן ומאי מחליטות לעשות הבה נתחכמה ולנגב חרוסת משתי צלחות סדר בערב אחד - גם אצל המשפחה של מאי וגם אצל המשפחה של קרן

ת'אמת? קצת מוזר לי לשבת מול המחשב, ביום שישי בבוקר, מנסה להתעלם מהרדיו, מהטלוויזיה, משרון, מערפאת, ובעיקר מהפאניקה שאם רק אתן לה צ'אנס, תשתלט עלי כמו כלום קצת מוזר לי להביא את יכולת ההדחקה שלי לשיאים חדשים ולכתוב את הטור המשעשע שתכננתי, על קורות ליל הסדר. אבל לא, אני הולכת להמשיך עם התכנית המקורית. אחרי הכל, מה כבר אני יכולה להגיד על המצב? שאני מתה מפחד? שאני מבולבלת כמו שלא הייתי בחיי? שאפילו התואר המיותר שיש לי במדע המדינה לא עוזר לי להבין מה נהיה לנו כאן? שאני לא מצליחה לחשוב על אף אחד שיכול להוציא אותנו מזה? הבוקר אפילו אופטימית חסרת תקנה כמוני לא מצליחה לראות אור בקצה המנהרה (כנראה שסגרו אותו בגלל הקיצוצים). כל מה שאני יכולה לעשות זה להדחיק ולכתוב משהו שלא קשור.

זה היה ליל הסדר השני של מאי ושלי כזוג. בשנה שעברה עדיין חסנו על הדודות ולמרות ששתי המשפחות כבר הכירו את התוספת החדשה, לא רצינו שייתקע להן הגפילטע בגרון, כך שנמנענו מהופעה זוגית לקריאת ההגדה. השנה היה ברור שאנחנו מנגבות את אותה חרוסת, איפה שלא יהיה.

כבר חודשיים לפני החג, ביררה אמא של מאי איפה המשפחה שלי (שזה יוצא נטו 1 אמא + 1 אחות) בסדר. זו היתה שאלה מאוד טריקית. כי מצד אחד חשדתי שהיא רוצה לארגן איחוד משפחתי מרגש, מצד שני לא רציתי לענות תשובה שתפגין את חשדותיי, למקרה שטעיתי ואז אוי לבושה, מצד שלישי ידעתי שאמא שלי נרתעת (וזו חתיכת אנדרסטייטמנט) מאיזו שהיא סיבה מאיחודים (לא חשוב איזה) משפחתיים (לא חשוב של מי) מרגשים (לא חשוב למה), ומעדיפה לדחות אותם עד כמה שניתן ומצד רביעי הביטו בי עיניי המורה התובעות תשובה של חמותי לעתיד ואני ניסיתי להביא אותה בדיפלומטיות. "אני עוד לא יודעת" מלמלתי, "אצלנו מתארגנים ככה שבוע לפני" יופי, עכשיו יוצא שהמשפחה שלי לא מאורגנת. מה היא תחשוב עליהם? "אבל זה יהיה בכפר סבא אצל הדודים או בתל-אביב, אצל החברים" בכל אופן לא בחולון אצל המחותנים. יצאתי מזה איכשהו.

שבועיים לפני החג התברר שהמשפחה שלי תדלג על ההגדה בתל-אביב, וזה סדר שאני לא רוצה לפספס, גם בגלל היעדר גינוני הפולניות שבו, גם בגלל שמסובין בו כמעט אותו מספר של חתולים ואנשים וגם בגלל האתגר הקולינרי (שליש מהנוכחים צמחוני, שליש אחר לא אוכל דגים והשליש השלישי אוכל כל מה שנותנים לו ומבקש תוספת זה אנחנו, כמובן) שמבטיח הפתעות מענגות.

ואז בלי שום אזהרה, עלה במוחי רעיון מהמטופשים ביותר שעלו בו אי פעם לנגב חרוסת משתי צלחות הסדר בערב אחד. טוב, אני חייבת לצאת להגנתי (מה, שאני אחכה שמישהו אחר יעשה את זה?), ולציין שאף אחד לא חשב שבעצם אנחנו מסדרות לעצמנו מנה כפולה של מרור. כך התברר, למשל, שבחולון הולכים על הצגה ראשונה ושב- 21:00 כבר שוטפים שם כלים, לעומת התל-אביבים שמתחילים להתווכח על איזה קטעים לוותר השנה רק ב- 20:00. כשאמא של מאי דיווחה לנו שהיא תדבר עם נהג מונית שהיא מכירה ותקבע אתו מראש על נסיעה מחולון לתל-אביב כבר היתה לנו תכנית סגורה, אם כי מפותלת משהו, וכל שנותר היה לקנות מתנות לכולם.

ערב החג הגיע. ב- 5:00 בבוקר התעוררנו, לחוצות כאילו אנחנו עורכות את הסדר בעצמנו (אוי, אני לא רוצה לחשוב על היום שזה יקרה) ויצאנו אישה למלאכתה מאי הלכה לעבודה (מה קרה? לכן לא יוצא אף פעם ללכת לעבודה בערב חג בשש בבוקר?) ואני יצאתי לסופר, לקניות של הרגע האחרון, לפני שהמוני בית ישראל יפשטו על המדפים. דרך אגב, האם יש מישהי מבין הקוראות שהוסמכה לרבנות ושתוכל להאיר את עיני מדוע גבינת רוקפור אינה כשרה לפסח אבל גלידה עם קרנץ' וופל דווקא הצלחתי לרכוש? תמוה.

10:15 אני מגררת על הפומפייה בטטה וכמה אצבעות, כשהטלפון הראשון מתוך סדרה ארוכה שעוד תגיע, מצלצל. אחיה (המתוק, משוגעת על הילד הזה) של מאי מודיע לי שיש בעיה: אמא לא הצליחה להשיג מונית. הנהג שרק לפני שבוע נשבע ביקר לו, נתקף באמנזיה זמנית ומסרב לעבוד בחג. פירורים ראשונים של היסטריה מתחילים לדגדג לי בקצות האצבעות, אבל אני מרגיעה את עצמי שיש מאות נהגי מוניות בין תל-אביב לחולון ובטח כמה מהם מתים להרביץ מכה בחג.
בזו אחר זו, אני עוברת על כל תחנות המוניות שיש לנייד שלי בזכרון, ו- כלום. אבל, טוב, אני עדיין מחזיקה את עצמי, זה רק התל-אביבים המפונקים האלה שמסרבים לקבל הזמנות מראש. בחולון זה בטח אחרת.

10:45 מאי מתקשרת מהעבודה ומדברת אלי בקול של "קרן אל תתפוצצי בבקשה, מותק". אמא שלה התקשרה לכל המוניות בעיר ואף אחד לא מוכן לקבל הזמנה לערב ואין ברירה, נצטרך להשיג מונית ברגע האחרון. אני דווקא כן מתפוצצת. ועל מאי. אלא על מי? "איך אמא שלך עשתה לנו את זה? מה זה החוסר אחריות הזה? אם היא לא היתה מבטיחה שיש לה מישהו, הרי לא היינו מתכננות על הסדר הכפול הזה? מה נעשה? עכשיו אי אפשר לאכזב את כולם? ולמה היא לא יכולה בעצמה להסיע אותנו? ולמה אבא שלך לא יכול? ולמה הם אוטומטית מניחים שהמשפחה שלי פחות חשובה, ואפשר להבריז מהסדר שלהם?" כן, טוב, זה משהו שצריך לדעת עלי אני מגיעה להיסטריה במהירות, בעוצמה ובממדים חסרי תקדים, ואז אני חוזרת לעצמי כמעט באותה מהירות, לא מבינה למה כולם מסביבי עצבניים אני הרי נרגעתי, לא?

11:30 מאי יוצאת מהעבודה (קצת קשה לה לעבוד כשאני צורחת לה בטלפון) ומסבירה לי בדרך שזה בסדר, שהמשפחה שלה תבין אם נבלה חצי סדר בניסיון להשיג מונית. אבל אני לא חושבת שזה בסדר. אני חושבת שהמשפחה שלה תחשוב שאני מגעילה, שבגללי מאי עוזבת מוקדם את הסדר,שזה ייראה כמו דרמה ענקית ושכולם ישנאו אותי. טוב, לא אמרתי שאני חושבת לעניין בשלב הזה. "אני חושבת שאין ברירה, שנהיה חייבות להתפצל".

12:00 מאי נכנסת הביתה בעיניים אדומות ואני רצה לחבק אותה. "את יודעת מה?" אני אומרת לה כשאני חוזרת לסירים שלי, "שיקפצו לנו כולם, הכי חשוב שנהיה ביחד." "זה מה שאני מנסה להגיד לך כל הבוקר" אומרת האישה החכמה שלי ובאה לבדוק מה מריח כל כך טוב.

17:30 בחזרה לתכנית המקורית, של קניידלעך בחולון וליפתן בתל- אביב, אנחנו מתארגנות ליציאת מצרים הפרטית שלנו, ומנסות כל תחנת מוניות בגוש דן. אבל אין, פשוט אין עם מי לדבר.

18:15 לפני רבע שעה היינו צריכות להתייצב בחולון, אבל הרגע מצאנו נהג שהסכים לקחת אותנו (לא לפני שהבטחנו לו 50 ¤, הבנזונה). אבל זהו, אנחנו מחכות לו בגשם, בבגדים אביביים (עם כל ההיסטריה והבלאגן, לא היינו מסוגלות להתמודד פעם שנייה עם סוגיית ה"מה נלבש" והעדפנו לקפוא מקור ולהישאר יפות), עם 2 מתנות לחג, וכמה קופסאות אוכל מהבילות.

19:15 אני מתחילה לקלוט שהמשפחה הזו, שבימים כתיקונם טובלת שרימפס בחלב אמו, מתייחסת ברצינות מתמיהה למצוות "והגדת לבנך". וכך, אני מוצאת את עצמי, לראשונה מזה 18 שנים נדרשת לקרוא בהגדה, ועוד בקול, כשעיני כל המשפחה המורחבת החדשה שלי מופנות אלי. "הצילו!" אני מתחננת למאי בלי קול, אבל היא עושה מבט קשוח (ומגלה לרגע דמיון מפתיע לאמה). קראתי, מה יכולתי לעשות? אחרת לא היו נותנים לי גפילטע.

20:00 "אילו הוציאנו מפה בזמן וסידר לנו מונית דיינו", יאללה איפה האוכל שנגמור עם זה כבר.

20:10 הגפילטע מושלם. כמו שרק סבתא פניה יודעת לעשות. גם המרק עוף עם הקניידלעך משו משו, נו מה? וגם קיבלתי מחמאות על הסלט שלי ("את חייבת לתת לי את הרצפט"). אבל אנחנו בלחץ. יש לנו עוד סדר להגיע אליו. אנחנו פורשות לחדר לחפש מונית. שוב.

20:30 אין מונית. למה שתהיה? כל הנהגים עכשיו בין הכוסית השניה לקושיה השלישית ואף אלוהים, כנראה, לא בקטע של לחצות את הים בחרבה בשבילנו, או לפחות להשיג לנו תחבורה.
לעזאזל, אני כל כך עצבנית. מאי מנסה לשמור על חיוך, מקווה שאני לא הולכת לחזור על הקטע ההיסטרי מהבוקר. אני מקללת את עצמי על הרעיון המטומטם שלי, ומשתדלת נורא שלא להסתכל על המראה המשמינה של ההורים שלה.
"אמא, אנחנו תקועות, את יכולה לצאת מהסדר ולבוא לחולון?" כמה שרציתי להימנע מזה, אבל היא באה, ואפילו לא קיטרה (זה הגשם או רוח החג, אבל משהו שיחק שם לטובתנו).

21:00 "חג שמח", נשיקות (take 2) ואנחנו מצליחות באורח פלא למצוא מקום למעדנים הססגוניים שעל השולחן.

21:15 מישהו פתח טלוויזיה. דם וחושך ומכת בכורות.

פסח על שום מה?
על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים... בנגפו את המצרים ואת בתינו הציל.
וייקוד העם וישתחוו.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...