>  > 

קסמים בשירותים, יצירתיות ויצרנות

מהם מקורות היצירה, מה ההבדל בין יצירתיות ויצרנות, ואיך מתקשרים לכל זה פרויד וגברים גזורים ממגזינים? אילן גונן מנסה להשיב

את המיניות שלי גיליתי בזמן ישיבה בשירותים מגיל די צעיר (הרבה לפני הבר-מצווה, בניגוד למה שטוען אבן-שושן בערך "בגרות"). הסיפור הרגיל שאני נותן בשיחות של השוואת גילויים עצמיים ויציאות מהארון, גורס שבראשית (גיל 10?) הייתי אוסף בקלסר חום ומסודר תמונות גזורות יפה של נשים שופעות שדיים שמתלפפות סביב עמוד מתכת על במה, לקוחות מהעמוד האחורי של "העולם הזה" של אבא שלי (הקדימון המורד של שנות השמונים למגזיני הגברים "בלייזר" / "ביקיני" למיניהם). עם הזמן התעסקתי יותר בלסדר אותן בצורה אסתטית על רצפת השירותים הקטנה, ולהדביק יפה על דפי פוליו חדשים בדבק פלסטי. אחר כך התגנבו כמה גברים ברקע, דוחפים שטרות לדוגמניות הפלייבוי. בלי שהרגשתי מגזרות הנייר הפכו זוגיות, כאשר בכל תמונה התגפפו גבר ואישה (כך ברא אותם, לא? לפחות ככה אמרו לי), והתחביב הגזרוני הפך מרגש יותר.

בסביבות גיל 11, בערך כשגם חברי הכיתה שלי כבר התחילו לשקף לי את זהותי המינית (רק בגלל שבנסיון היחיד שלי בחיים לשחק כדורגל הבקעתי גול ראשון גאה.. עם הידיים) בקריאות "הומו" בעודי משחק גומי עם הבנות, בערך אז נגזרו החוצה הנשים המצולמות, ונשארו דפי פוליו מלאים מקצה לקצה בחתיכים חמודים משופמים מודבקים אחד ליד השני. הדפים הפכו לארכיון תמונות ארכאי, דפים קשיחים מדבק פלסטי ומוכתמים משימוש רב-שנים, מעין רמז מטרים לגי'גה-בייט האינטרנטי העכשווי שלי, המסודר לפי כוכבי פורנו ונושאי פטיש.

במהלך פשפוש בלשי בילדותי, האחיות שלי מודות שבשנים ההן היה ידוע שאחרי ארוחת הצהריים, אבא היה הולך לישון על הגב באחת המיטות (כדי לא לנחור לאמא את הסיאסטה), האחיות הולכות לעשות שיעורים מול דרדסים בטלויזיה במצב השתק, ואילן הולך לשירותים עם קלסר חום מוחבא בחולצה. כשסבא היה בא להעיר את אבא משנת הצהריים ולשתות איתו קפה שחור, היה מתחיל להרים צעקות שאילן יצא כבר מהשירותים, שזה לא יכול להימשך. ככה כל יום.

אבל הסיפור שמתגלה במחקר פסיכואנליטי מעמיק, הוא שהשירותים היו זירת ענישה משפחתית, בה היו אחיותיי, כל אחת בתורה, מבלות שעות על-גבי שעות של "תחשבי קצת על מה שעשית" ומפתחות אנימציות מהדמויות שניבטו אליהן ממרצפות הבז' המשובצות אבנים חומות, עם עלילות שלא היו מביישות את אולפני פיקזאר את דיסני. כשהגעתי לגיל ה"תשב-בשירותים-ותחשוב-קצת", ההיכרות ביני לבין החדר הורוד הקטן היתה מזווית שונה לחלוטין, חדר אהוב. כמובן שזה לא היה יכול להיות חדר עונשין, אם אני הולך לשם מרצון. אז סוגיה זו עדיין לא ברורה, האם צורת הענישה הזו פסקה כשאבא הגיע אלי? או שמא הדחקתי את השלב בו הליכה לשירותים הפכה לאיום מבחינתי, בערך כשגיליתי שבחורים מודבקים עושים לי הרגשה חדשה שלא משיגים בשום מקום אחר? האם החתיכים המודבקים הפכו לדבר שמציל אותי מהשעמום הכרוני שבשעות רצופות במטר על שניים, או שמא סקס ושרירים התקשרו לי מאז לעונש?

אחרי כמה שנים של צבירת תמונות הייתי צריך להתמודד עם הסיבה לאלבום החברים החדשים שלי, בשביל מה אני אוסף כל פיסת עור גברי חשוף שמופיעה בעיתונים הביתיים? בערך אז התחלתי לצייר דברים. לצייר גברים, יותר נכון. הייתי מתחיל עם עפרון פשוט, אח"כ כבר הצטיידתי בעפרונות פחם מיוחדים, אבל עדיין מטרת הרישום היתה בסיסית: ליצור בעצמי תמונה שדומה כמה שיותר לתמונה מהעיתון. לפתע לקלסרים החומים (היו כבר שניים) היתה מטרה לגיטימית קצת יותר: זה מאגר חומר גולמי לציור. צריך כבר פחות להקפיד על החבאת הקלסרים מאמא. הייתי לוקח דף, בדר"כ פשוט, ואח"כ בלוק רישום, אבל בכל מקרה דף לבן חלק וריק, שם לידו את התמונה, ומתחיל ליצור מהכלום - משהו בקווים. עד כיתה י"א כבר הייתי מסוגל להעתיק תמונה סקסית לכל גודל רצוי, בכל כלי-ציור שהוא, אבל.. עדיין לא הבנתי מה טוב בלהעתיק. האם אני יוצר פה משהו חדש? האם אני בורא, או רק משכפל? במיומנות ובכשרון - אולי, אבל לא ביצירתיות. הרגשתי שאני מייצר, ולא יוצר.
האם אני יצרני או יצירתי?

חברים מגדירים אותי כאחד האנשים היותר יצירתיים שהם מכירים. אבל איכשהו בתדמית העצמית שלי יצירה זה דבר נדיר וקסום שנפלט מדי פעם, לא ברור בשליטת מי. כבר מזמן למדתי שמוזה (הו, מוזה נדירה ואלוהית) אי אפשר לתכנת, אין אצלי מצבים מעוררי-מוזה (כמו שקט/מוזיקה) ולא ברור מה יהיה משכה של מוזה עם הופעתה. מה שברור לי זה שבכל פעם שאני מצייר/כותב שירים/מלחין/מעבד מוזיקה, אני מגורה במידה מסוימת, מרגיש קרוב למיניות שלי.

בזמן כתיבת הקטע הזה אני עושה את הספגטי הרגיל ברוטב עגבניות וטונה. הפעם איכשהו היה לי כוח ללכת למכולת, לקנות את הטונה הטובה יותר, בצל ושום וכל מה שצריך, ולהשקיע בהכנה. הכתיבה עושה לי טוב, זה שקוף. אני משאיר את המחשב דלוק, המסמך פתוח, ומדי פעם אני קורא ומוסיף, מסדר ומתקן. ואני מרוצה בסה"כ. אז למה זה כל כך מפחיד לכתוב את זה? למה כל הרגשות המעורבים כשאני משתמש ביצירתיות שלי? למה קשה לי להוציא את זה?

פתאום התחברו רגשות כמו למה אני מפחד מהמכחולים והצבעים ומהדקות הראשונות של הציור, למה אני פוחד מתוכנת התיווי במחשב ומהפסנתר. ולמה לוקח לי כל כך הרבה זמן להגיע למצב של לכתוב את הרעיונות שלי, שבאים יופי כשאני עונה לרעיונות של אחרים ובדואל עם חברים, אבל כל כך קשים, חמקמקים ומאכזבים כשפותחים את ה-וורד ועומדים מול דף חלק. איפה הקסם שם?
הספגטי, אם שאלתם, יצא משובח, לאורך כל הדרך: היתה לי סבלנות להשגיח במדויק על הבצל המיטגן בשמן זית (טוב שהיה לי בכלל כוח לחתוך בצל! בדר"כ אני יכול סתם להסתפק בקופסא עגבניות + קופסא טונה + שקית ספגטי = אוכל שישתיק את הבטן הקרקרנית), שמתי מלח עפ"י החושים, תזמנתי את הרוטב עם הפסטה, שטפתי סירים.. איך לא היה לי כלום בבית רק לפני שעה, ועכשיו יש אוכל שעשיתי לבד. גם זה סוג של קסם. ולא רק שייצרתי אוכל, נהניתי לעשות אותו והוא גם טעים, כלומר, השתמשתי ביצירתיות שלי.

בזמן שאכלתי מול המחשב נזכרתי בטיפול השבועי שלי עם גלית הפסיכולוגית. בשיחה של אתמול ניסינו יחד לשחזר חוויות מהתקופה האנאלית, שבמהלכה - לטענת פרויד - גיבשתי את שיטות התקשורת והבעת הדיעות, הרצונות והצרכים שלי. בתקופה זו אמורות להיות נעוצות הסיבות לדרכי הביטוי העקלקלות שלי. גלית ביקשה לשחזר למשל את התגובות של אמא שלי לפעם הראשונה שעשיתי בסיר. זה הרבה יותר מדי רחוק מכדי שאזכר בזה בעצמי, וגם מחקירת האחיות שלי לא יצא הרבה מעבר לגיל 10. אז זאת נשארת תעלומה, אבל מספיק להרהר בזה כדי להבין את חשיבות הענין: היצירה הראשונה שלי, למעשה היתה היציאה הראשונה שיצאה תחת שליטתי. לפני שאילן הקטן מתיישב הוא בוודאי מסתכל פנימה (זה היה סיר פלסטיק ורוד, את זה אני זוכר) ורואה שהוא ריק, ותוהה איך ריקנות שכזו אמורה להתמלא. אבל אמא אומרת שאם אשב מספיק זמן זה יבוא מעצמו. ואז אחרי שאני קם, אני בטח מסתכל שוב והפעם יש שם מתנה קטנה. עד היום לא ברור לי לגמרי מה קרה בין שתי הפעמים שהסתכלתי: הדבר היחיד שהרגשתי היה תחושה מוזרה בבטן, ו-הופ! פתאום נוצר משהו חדש מחוץ לגופי! מה הקשר בין שני הדברים? קצת מפחיד לא לדעת מה קרה בין הסיר הריק לסיר המלא. האם ידה של פייה נסתרת היתה בדבר? ואז אמא לוקחת את הסיר ומציגה בגאווה למשפחה הצוהלת.

זה אותו סוג של קסם, כמו איך שמתמונה סקסית קטנה מ"לאשה" ובד ציור ענק לבן נהיה רישום פסטל בגודל אמיתי. כמו איך שמכמה מצרכים יבשים שמונחים על השיש נוצרת ארוחת הצהריים החמה והטעימה. או כמו הדף החלק המפחיד ב-וורד, שאחרי כמה שעות של ריכוז מוחלט ותהליכים לא ברורים, יוצא קטע שאנשים אחרים קוראים אותו ואולי מרגישים משהו חדש בתוכם, חווים משהו בזכותי. בזכות היצירה שלי.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...