עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

אתה צריך אהבה (פרוותית) חדשה

הכלב החדש שהכנסנו לחיינו מילא את הבית בצחוק וחיוכים, ותמורת קצת תשומת לב והשקעה הוא מחזיר אוקיינוס שלם של שמחה ואהבה

מאז שהכנסנו לחיינו את היצור הפרוותי הנהדר הזה, פתאום אני מחייך, צוחק ובאופן כללי מאושר הרבה יותר. הוא אמנם עשה כמה נזקים, והצליח גם קצת לעצבן, אבל החיוך התמים והמתוק שלו גורם לך לרצות לחבק אותו חזק חזק, ורק המחשבה עליו עושה לי פרפרים בבטן. קוראים לו קירבי, אבל הוא עונה גם לשם החיבה "יפצו'ק", והוא הדבר הכי טוב שקרה לי מזה הרבה מאוד זמן.

הכל החל במשבר. אלון ואני טיילנו בתל-אביב כשלפתע צד את עינינו כלב מקסים ומיוחד. בלי להסס לקחנו אותו, סידרנו את הלו"ז ככה שיתאים והתחלנו להתרגש. למחרת כבר הבנו שהאדם שמסר לנו את הכלב רימה אותנו: הוא היה חירש (לזה מצאנו פתרון), וסבל מטראומת נטישה. כשהבנו שלא נוכל להשאיר אותו לבד בבית ולא הצלחנו לקחת חופשה מהעבודה, החלטנו בצר לנו להחזיר אותו לבעליו החוקיים.

שבוע שלם התהפכה לי הבטן. בכיתי כמו ילדה קטנה, והרגשתי שהעולם כולו התרסק לי בפרצוף. רגשות האשמה על הוויתור שעשינו, היו נוראיים. אולי היינו צריכים להחזיק אותו בכל זאת? אולי היינו צריכים להתאמץ? לא עזרו החברים הווטרינרים, שאמרו שאין שום סיבה שאנחנו (והכלב) נסבול כל כך בגלל בעלים שפשוט רצה להיפטר ממנו. לא עזרו גם הטיעונים האובייקטיביים שאמרו שפשוט לא נועדו זה לזה. הלב שלי התכווץ בכל פעם שחשבתי עליו, ומאחר וחשבתי עליו כל היום, בוודאי תבינו שהרגשתי די זיפת.

מחפשים את השותף המושלם לחיינו
כמעט בכל יום חיפשנו כלב חדש. חרשנו את האינטרנט, דיברנו עם אנשים, קפצנו למכלאות ואפילו ביקרנו בבית גידול לכלבים גזעיים, שעורר בי בחילה. רצה הגורל, ובכל העמותות לא נמצא כלב אחד שהתאים לצרכים ולסגנון החיים שלנו: שיהיה מבוגר, מחונך לצרכים, ידידותי לילדים, ורצוי כזה שלא יגרום לי יותר מדי אלרגיות. הגזעיים היו בדיוק מה שחיפשנו, אבל לא עזרו השכנועים של אלון ואני החלטתי אין מצב שאני קונה כלב באלפי שקלים, כשהעולם מלא כלבים אומללים שמחפשים בית.

ואז הגיע יום שבת, ארזנו את פוצקי השכם בבוקר ונסענו ליום האימוץ של SOS חיות. על פתק, כתבתי שמות של שלושה כלבים שמצאו חן בעיניי באינטרנט: קורקי, קירבי, ועוד אחד ששכחתי את שמו. מיד כשהגענו למקום, המבט שלנו הצטלב וידעתי זו אהבה ממבט ראשון. ואז, כשראיתי את הכלבלב השני, הרגשתי צביטה בלב. ממש כמו הדייטים שלי, שוב קרה לי מה שקורה תמיד: שתי אופציות, שתיהן נפלאות, שתיהן מרגשות, ושתיהן מבטיחות. למרבה המזל, ושלא כמו בדייטים, הפעם אלון היה לצידי וביקשתי ממנו להחליט.

קירבי הגיע מבוהל לגמרי, התחבא קטן-קטן מתחת לשולחן וסירב לאכול. מוטרדים, התעוררנו באמצע הלילה כדי לבדוק מה איתו, והוא סירב אפילו לכשכש בזנב לכבודנו. כשיצאנו מהבית, הוא בכה וילל ושוב נלחצתי שיש לו טראומת נטישה. אבל הפעם, בניגוד ליפית הכלב הקודם, הוא היה סתם חרד שננטוש אותו. כמה טיפים מהחבר'ה שלי עזרו, והבכי הפסיק. הלב התרחב כשהוא קפץ משמחה לקראתי בפעם הראשונה, וכשהבטתי בעיניים החומות העמוקות והאנושיות שלו ידעתי זו אהבה.

עולם חדש נפתח
קירבי הוא סוג של פודל ממורט, עם אף גדול שמזמין נשיקות, כפות רגליים פרוותיות להפליא ומבט שמח-עצוב שגורם אפילו לתולעת הפארק (העיראקית הזקנה שיושבת על הספסלים ומציקה לילדים ולבעלי הכלבים) לחייך. כמו כל חבר חדש בחיי, הוא פתח לי עולם חדש שלא הכרתי חנויות חדשות, עולם מונחים חדש, אתרים על גבי אתרים באינטרנט שעזרו לי ללמוד קצת על החבר המתוק שלי. חבל שאין אתרים כאלו לבני אדם, הרבה עצות שעזרו לי עם קירבי יכולות היו לעזור לי במערכת היחסים עם אלון.

הבעסה היחידה עם הכלבלב שלנו היא שהוא סרבן ממתקים. הוא לא אוהב שום סוג של חטיף כלבים, ולמרות שהוצאנו מאות שקלים על מוצרים שגרמו אפילו לנו להזיל ריר (אלון אפילו אכל כמה חטיפי יוגורט), הוא מסרב לאכול. רק אוכל יבש, והאוכל של אמא שלי. מוזר, לא?

הכלב המקסים הזה, שנכנס לחיים שלי אחרי שיברון לב, שינה לי קצת את הפרספקטיבה. הוא גורם לי לצחוק באמצע הלילה כשהוא מגיע עם גרב בפה ומבקש שנשחק, או כשהוא נשכב על הבטן ומתחיל לנהום. הוא מתיישב עלי ודורש ליטופים, ואני מרעיף עליו אהבה ללא הפסקה. הוא מוציא אותי לטייל, לפחות פעמיים ביום, ופתאום הכרתי כל מיני גנים, פארקים ואנשים שמעולם לא חשבתי שנמצאים בסביבה הקרובה שלי. הוא הראה לי שיש דינמיקה אחרת לגמרי בין בני אדם, עולם שלם של יחסים שלא הכרתי. וכל זה בשלושה שבועות.

קירבי לימד אותי שכולם-כולם צריכים לאמץ חיית מחמד כלשהי. זה יכול להיות כלב, חתול, אפילו אוגר. כל אחד והחיה שלו.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...