עוד בחדשות ודעות
 >  > 

האקטיביים האמיתיים

בקבוצת הטרנסג'נדרים במצעד מחינו על עוולות הוועדה הרפואית, הבעיות במשרד הפנים, האפלייה, השנאה, חוסר הצדק. ויותר מהכל, הראינו שאנחנו גאים במי שאנחנו / ד'

"הטרנסופוביה זה לא צחוק / בגלל זה אני ירוק". (שלט בקבוצת הטרנסג'נדרים במצעד הגאווה בתל-אביב, 2008) *** התעלמות הממסד הרפואי, חוסר קבלה חברתית והיעדר נראות פנים-קהילתית. נושאים אלו, ועוד רבים אחרים, היו חלק מהאג'נדה של הגוש הירוק, הנפלא והזוהר שצעד במצעד הגאווה התל-אביבי. טרנסים, טרנסיות, ג'נדרקווירים (ועוד) וחברים, עשו היסטוריה קטנה, כשיצאו בגוש אחד להפגין את נוכחותם במצעד גאווה בארץ.

נפגשנו והתאספנו בגן מאיר, מול דוכן מהמם של הקהילה בו חילקו פליירים עם מידע, סטיקרים, עניבות וחולצות ירוקות זוהרות עם כיתובים רבים ומגוונים. מ"מיליארד אנשים בעולם - למה רק 2 מגדרים?", דרך "ג'נדרקוויר זה אדיר", ועד "אף אחד לא יודע שאני טרנס/ית / טרנסג`נדר/ית". תמיד מרגש להכיר אנשים חדשים, לפגוש פרצופים חדשים ולא מוכרים, ולדעת שאנחנו יחד, מאוחדים כל כך. *** תמיד כשאומרים "מצעד תל-אביבי", מדמיינים חתיכים במכנסונים קצרים, זורקים קונדומים ממשאיות. לא טרנסים, טרנסיות, ג'נדרקווירז ועוד, צועקים סיסמאות עם מגאפון, מחזיקים שלטים, מחלקים מדבקות, מראים את מי שהם, כקבוצה אחת וזוהרת. כבר צעדתי בכמה מצעדים, אבל זו הפעם הראשונה שבה ראיתי קבוצה כזו, עם אג'נדה, בלי בושה, ובעיקר עם הרבה אומץ - במצעד התל אביבי, המסיבתי, המחוייך.

צועדים בירוק זוהר. התמונה מתוך פורום טרנסג'נדרים ב-GoGay. הרגשתי שיש שני חלקים למצעד: החלק החייכני והחלק העצבני. החלק החייכני, כלל גברים מתנשקים חצי ערומים, נשים מתנשקות חצי ערומות, שוטרים שמסתכלים עליהם וברקע כמה במות הרקדה. החלק העצבני כלל טרנסים מזיעים וחתיכים, טרנסיות שלא יודע איך - אף פעם לא מזיעות - ג'נדרקווירז שהראו לאנשים מאיפה משתין המגדר וחברים מהממים שהיו שם כדי להראות שאנחנו לא מוקצים ומצורעים. כולם צעקו יחד על עוולות הוועדה הרפואית ("הוועדה לא תקבע אם אני גבר או אישה"), על בעיות במשרד הפנים ("הממסד הממשלתי / כל הזמן מפלה אותי"), על הבעיות בשינוי המין בתעודת זהות. צעקנו על ההורמונים, על שוויון הזכויות, על ההפליה והרצון לחיות, להיות מי שאנחנו. בקיצור, צעקנו בקול גדול את הכאב שלנו. "זה לא אני חולה, זה הממסד שמפלה". *** בשלב מסוים, כבר לא יכולתי להיות בחום הזה. התנתקתי מהקבוצה והתחלתי לטייל ברצון, בחיפוש אחר כובע שהבטחתי לאחותי ולברוח. נטמעתי בהמון והורדתי סימנים מזהים. הסתובבתי ליד זוג לסביות צעירות שאחת שאלה את השנייה על טרנסית מהממת - "תגידי, הוא עשה הגדלת חזה?". זה עונה לשאלה למה צריך מצעד, למה צריך נראות טרנסית, ומדגיש עד כמה הבורות התוך-קהילתית גדולה. ומכאיבה. פעם חשבו שלהיות הומו או לסבית, זה מרד או הוויה אנרכיסטית. מאז עברו מלא מצעדים, ובלי להרגיש הגיע העשירי. במצעד העשירי, מצאתי חברים וחברות מדברים על הגוש הירוק ממקום אוהב, אבל אנחנו הטרנסים, הטרנסיות והג'נדרקווירז, עדיין נתפסים כחתרניים, כאנרכיסטים. אנרכיה? לא בטוח. בסך הכל, גם אנחנו כמו ההומואים והלסביות של לפני 10 שנים, רוצים להיות משוחררים באמת. ואז, אולי המצעד שלנו יהיה הרבה יותר מחוייך, והרבה פחות כועס.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...