יום העצמאות. בחוץ זיקוקים, השכן ממול משמיע מוזיקה רועשת וחבריו צועקים. בקבוקי בירה ריקים. כל חבריי חוגגים, ואני בעבודה טעות קטנה של שיבוץ משמרות. מבאס משהו. ככלות הכול, זה חג העצמאות הראשון שלי בתל אביב. אבל אולי זה לא נורא כל כך בעצם - בבית ההורים תמיד הייתה לי אלרגיה ליום העצמאות. אני לא אוהב את כל הנוסטלגיה הזו, המיליטריזם, חגיגות הכלום עם להקות הג'אז המקומיות בגן העירוני וספריי השלג. האם כאן, בתל אביב, זה אותו הדבר? זאת לא אדע. החברים שלי בטח חוגגים עכשיו, או מתכוננים לחגוג, או אולי החליטו שהמוני ישראל לא יושבים להם טוב ונשארו בבית. כך או כך, נוכחות החג שרירה וקיימת. הרדיו מנגן שירים עבריים, מצעדים, סיכומים, מה עבר עלינו, מה עכשיו ומה נשאר. עצמאות. מה זה? עצמאות היא להתחיל להחליט את ההחלטות של עצמך. לקחת אחריות על החיים שלך, לדעת שמעכשיו כל החלטה שלך היא באמת שלך. לעזוב מקום עבודה שלא היית מאושרת בו, להחליט שכעת את מתמקדת בעצמך, שזוגיות לא בא לך עכשיו. לדעת שאף על פי שקשה, יש בחירות שצריך לעשות למען העתיד. את יושבת מולי, מחסלת בשלוקים קטנים את הקולה שלך, ועל אף שאת מתלוננת שאין לך חבר ושהכסף מתחיל להיגמר - אני יודע שעשית את ההחלטה הנכונה, החלטה שהיית חייבת לעשות. אם לא היית עושה אותה, היית נשארת במקום - אולי בטוחה יותר, אבל כנראה לא מאושרת יותר. התקדמת כל כך הרבה מאז שהכרנו. אני גאה בך. עצמאות היא לקחת סיכונים ולעשות טעויות. אף על פי שמתנגדים לך, להתעקש על מה שנראה לך נכון. לדעת שתשלם, אולי הרבה, אבל לנסות ללכת בדרך שנראית לך הכי טובה. אני יודע שאתה הולך לטעות, ובכל זאת - אתה מתעקש, אומר שתוכל לעשות את זה, שנאמין בך. אנחנו מאמינים בך, זה בכלל לא קשור. מה שלא תעשה נתמוך בך, כי אנחנו חברים. אנחנו פשוט חושבים על טובתך. אני מבין שאי אפשר לשכנע אותך, ומכיר בזכותך ללמוד לקח לבד. בהצלחה. עצמאות היא להתלבט בדרכים, לפעמים לבד. לנסות למצוא את דרכך בחושך, לראות צומת צלב ולהחליט לאן גם כשאין שילוט, להקשיב פנימה. ללכת לפי אינטואיציות וגם לפי חישובים, להקשיב ללב. אז מה היה לנו? שישים שנה עברו מאז שמדינת ישראל נולדה. מה יש לנו? התקדמות אדירה לצד דעיכה אדירה. אתוס אחד מת ובמקומו זוהי מדינה אחת עם מארג חיים יציב ובעייתי כאחד. מצד אחד אנשים טובים שעוזרים לזולת, צדקה והתנדבות, ומצד שני - קשיים בקליטת עלייה וביחס לגר, לעני וליתום. מחד כולנו (כך אני רוצה להאמין) כמהים לשלום, ומאידך יש כאן גזענות, אפליה ואובדן יחס הומאני. יש כאן אנשים חמים ומקבלים, ולצידם אנשים שלא יכולים לסבול שונות משום צד. הכול כאן קוטבי - שני צדדים קיצוניים בכפיפה אחת, שיוצרים מקום מבלבל וסכיזופרני. אבל - כמו שהמדינה היא אנחנו, כך אנחנו המדינה. על אף שעברו שישים שנה, נראה כאילו ישראל עדיין בת טיפש עשרה - לא לגמרי יודעת, לא לגמרי מבינה. כמונו היא תועה בדרכים, לפעמים מגששת באפלה, מנסה למצוא את עצמה ואת מקומה בכל המסביב. כמונו היא עושה טעויות - מנסה, מתכוונת, נמשכת אחר שלל הגירויים וההשפעות שמסביבה, מנסה להחליט מה היא, מי היא ומה שווה לעשות. את הטעויות שלה אנו חווים על בשרנו. ההצלחות שלה הן ימי חג. כמונו היא מנסה להחליט את ההחלטות של עצמה, אבל כאן היא עדיין לא בוגרת מספיק. יש כמה החלטות חשובות שצריכות להתקבל ולא נתקבלו, כמה נושאים חשובים ללבן, רעיונות שצריכים פיתוח... וממש כמו ילדה היא מתעכבת, לא רוצה להחליט החלטה סופית, לא רוצה לסגור אופציות, מושפעת מהסביבה לרעה ולטובה, לא החלטית... אבל אנחנו סולחים לה, לא? הרי היא עוד קטנה. היא עוד תלמד. אנחנו עוד נלמד אותה.