מה עשינו ביום העצמאות? האם באמת חגגנו את חגה של ישראל, נזכרנו ב-60 שנות המצוינות שהיו לנו כאן ובלידתה של מולדתנו? האם הנפנו את דגלי הכחול לבן בראש חוצות והתגאינו בהיותנו ישראלים? לא ממש. לפחות לא ממה שאני רואה סביבי. קצת לפני יום הזיכרון, רבים מתחילים ללחשש ולתהות, מתחת לפני השטח או מעליו, מה הם וחבריהם יעשו ביום העצמאות. כך גם החברים שלי, הקרובים והרחוקים הומואים, גותים או סתם אנשים. ההומואים שביניהם בתזזית: יש מגוון מסיבות לכל דיכפין וטף, והבחירה קשה. ההתלבטות היא לא לאיזה טקס ללכת, או איך לחגוג את חגה של המדינה, אלא למה, לעזאזל, האפטר של שירזי עולה השנה כל כך הרבה? הגותים מתבחבשים במסיבות שלהם, ושוב עולה אצלם הטרוניה: למה יש כל כך הרבה מסיבות לסצנה כזו קטנה? והשאר? השאר מתכננים לוגיסטית איך לצאת עם הילדים לראות זיקוקים, ולהישאר ערים בכל הזמן הזה ובכל התהליך שמוביל אליו. אבל, בסופו של דבר, כוווולם מגיעים לאותה שאלה: איפה אתם זוללים פרה, ומתי? אני? אצל בנדר במושב הקלאסיים ילכו על יום העצמאות עצמו. הם יקומו השכם בבוקר, ייקחו את בן הזוג ואת המשפחה ליער בן טיזי, ויתחילו לנפנף. או ליהנות מפרי (או, יותר נכון, מבשר) הנפנופים של מישהו אחר. המנוסים יותר יעשו זאת בערב יום העצמאות. המהדרין יהיו במנגל גם וגם. הרבה ניתן לומר ולהתלונן על לאן הגענו ואנה אנו הולכים. אבל, כשמדובר ביום העצמאות, העובדות המוצקות בשטח הן - בשר, בקרוב, ועכשיו. כי אם פסח הוא חג אכילת המצות והקניידלעך וחנוכה הוא חג בליסת בערך כל מה שמטוגן בשמן, יום העצמאות הוא חג טחינת השיפודים והקבבים. אצלנו בחבורה, נוהגים לעשות את המנגל השנתי אצל בנדר במושב - מקום פסטורלי, אי שם קרוב למרכז. כמו כולם, אנחנו פותחים שולחן, מדליקים את המנגל ואוכלים עד שהבטן זועקת לשמיים. הטקס השנתי מביא גם למחול שדים שמתקיים בכל שנה - מי מביא מה, וכמה. המושבניק עצמו הולך לחנות בלתי כשרה בעליל, קונה כמה וכמה קילוגרמים של בשר משובח (פילה פרה שלם, נתח קצבים ועוד מגוון תופינים), אני מכין רטבים, שומרי הכשרות מביאים את הבשר שלהם מהבית (מזעזע!) והצמחונים מביאים ירקות. וכך, המנגל של בנדר צולה לו לאיטו אוכל צמחוני-כשר-טמא, ואנחנו מתפטמים. משבר הבשר המשומר השנה התגלע לו לפני יום העצמאות משבר. הנוירוטי (אחד ממשתתפי הפוגרום) החליט שמחירי הבקר עומדים לעלות בהרבה, וכדאי מאוד להצטייד שבוע מראש בנתחי הבשר ולשמור אותם עד לערב עצמו. "מה?", הזדעקתי כעקרת בית שדורכים לה על הרטוב. "לשמור בקר מיושן? ואיך בדיוק אתה עומד לעשות את זה, אדוני?" "להקפיא!" את מגע ראשי ברצפה היה אפשר לשמוע למרחקים. "להקפיא בשר טרי מיושן? אתה בסדר?" "ומה עם פשוט לשמור במקרר שבוע וחצי?" כבר לא היה לי כוח להסביר לו שזה פשוט יתקלקל, אז הטלתי וטו. אחרי יום חלופת אי-מיילים בין כל החבורה (12 איש), הרגשתי מותש. האם ככה תמיד היה יום העצמאות? ולמה שוב אני, לעזאזל, זה שמארגן את הכול?! אדישים בגלל החג או בגלל עצמנו? אולי החג הזה, שחציו אבל וחציו שמחה, הוא זה שהופך אותך לאדיש. הרי בבוקרו של ערב יום העצמאות (הוא יום הזיכרון) אתה קם בבוקר ויכול להזיל דמעה, ורק כמה שעות אחר כך אתה יכול לחגוג בכיכרות, או לזלול במנגל. מין צירוף ישראלי מוזר. או אולי אנחנו הפכנו לאדישים? אנשים לא יגידו לך ש"שבוע הבא יום הזיכרון" אלא "איזה כיף, שבוע הבא יום העצמאות!" אנשים לא ידברו איתך על הדברים היותר רעים שזה מעורר אצלם (אם בכלל), אלא על מה הם עומדים לעשות שישמח אותם. אנחנו קהי חושים? בטח. אבל ככה זה עכשיו. אם כל פלוץ יכול להשתמש בשואה כמושא התייחסות, בין אם הוא חבר כנסת, סטנדאפיסט או סתם ממורמר, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיום הזיכרון יעומעם למעין חובה רחוקה, שפעם, בבית הספר, היינו לובשים בו לבן ועושים טקסים מוזרים. ובינתיים, נעלה על ראש חוצות את המנגל והבשר. מספיק לקרוא בעיתונים של השבוע שעבר ושל השבוע. יש שם עשרות כתבות על מנגלים. וכמה על חיילים נופלים? אחדות. נכון, אתם יכולים לקרוא גם לי קהה חושים, ולו כי אני רואה ביום העצמאות הזדמנות לעוד יום חופש ולמפגש עם החבר'ה. אולי צדקנים יכולים להוכיח אותי על דברי הביקורת שאני כותב כאן ולומר שאני מזוויע, אבל, עם כל הכבוד - ככה כולם. או לפחות כמעט כולם. אז כאשר הטור הזה יתפרסם, החג יהיה זיכרון עמום בעיקר בקיבתי, כאשר אהיה מלא בחצי פרה מתה, בערך, שמנמן ומוכן להתמודד עם העולם. ואולי קצת קהה יותר. משנה לשנה.