בשבילי, יום העצמאות הוא יותר מסתם יום. הוא יום שמסמל בעבורי כל כך הרבה, משלב עצב עם שמחה, גאווה הרצופה באין ספור השפלות, רצון לחיות במקביל לתקווה שכבר אבדה. כשהתגייסתי, היום הזה הפך להרבה יותר מסיבה לצאת לחגוג או לנפנף על המנגל בחיק הטבע. הוא קיבל משמעויות עמוקות נוספות שלא ראיתי אותן מספיק קודם לכן. בדרך כלל, אני כותב בטור הזה על חוויות שקורות לי במהלך שירותי הצבאי. את הפרק הנוכחי החלטתי להקדיש, לרגל יום ההולדת השישים למדינה, לצה"ל עצמו. לנסות להסביר איך אני רואה את הלחימה הממושכת ומה דעתי על הצבא. הפעם לא אתייחס להיותי חייל הומו, אלא להיותי חייל בצבא הגנה לישראל, באופן כללי. ישראל ידעה ויודעת שישים שנה של קרבות, הגנה על המדינה ורצון עז להצליח. בשישים שנות קיומה של המדינה ידענו שבע מלחמות ועוד שתי אינתיפאדות. אלפים רבים של חיילים נפלו כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. כן, זו קלישאה, אבל היא מסוג הקלישאות שחייבים לחזור ולהגיד. בגלל כל אלה, כואב לי לשמוע את התגובות הנחרצות על צה"ל, אלה שלא פעם קוראות לו "צבא כובש", כזה שפועל בצורה "לא הומאנית", ולי "חייל בצבא הכיבוש". התגובות האלה צובטות בלבי בכל פעם מחדש, ולו כי אותם מגיבים בדרך כלל לא נמצאים בשטח ולא באמת יודעים מה קורה מעבר לקו הירוק. הם לא מרגישים את הלחץ ואת הפחד שאנחנו, החיילים, חווים. התגובות המנותקות מהמציאות הללו מחלישות את החיילים, משום שאחד הדברים שהכי מחזקים את המוטיבציה שלהם הוא הפידבקים שהם מקבלים על פעולותיהם מהציבור, בתקשורת ובנאומים מעודדים של פוליטיקאים.

צה"ל בשטחים כדי שבתל אביב יחיו בשקט

אני לא ימני בדעותיי, ומאמין שיש סיכוי לשלום ושאנחנו צריכים להתייחס בכבוד לאזרחים הפלסטינים. אבל אני גם חושב שהאמונות שלי קשות ליישום בשטח. נכון, אזרחים נהרגים במלחמה בשני הצדדים, כי זו טבעה של מלחמה, במיוחד בשטחים כמו רצועת עזה והגדה המערבית. אבל מכאן ועד להאשמת צה"ל ברצח - הדרך ארוכה. מה גם שצה"ל נמצא בשטחים האלה כדי שאתם, וגם אני, כשאני חוזר הביתה, נוכל לחיות בשקט בתוך שטחי הקו הירוק. אני אמנם חזרתי הביתה ליום העצמאות, אבל חברים רבים שלי נשארו בחג בכוננות, במקום לבלות אותו בזיקוקים, במסיבות ובמנגלים. הם עשו זאת כדי שאם מישהו יחפוץ להפר את שלוות יום העצמאות של אזרחי ישראל - הם יהיו שם כדי לנסות ולמנוע ממנו לעשות זאת. כדי שאנחנו נוכל לעשות על האש, ללכת לים, לרקוד, לצחוק, ובטח שלא לחשוב לרגע על אלה שפשוט יושבים אי שם ומשחקים בפלייסטיישן, כי אין להם משהו יותר טוב לעשות. אם תהיה הקפצה, הם יהיו על הרכבים בתוך דקות ספורות. במקרה הצורך, הם גם ייכנסו וייצאו ממקומות מסוכנים. לא אחת הם גם יחזרו, לא עלינו, כשגופותיהם של כמה מהחברים שלהם נמצאות בידיהם.

האמריקאי מתגייס לצה"ל, ישראלים משתמטים ממנו

לפני מספר ימים הייתה לי שיחה עם חבר טוב, בן 26. הוא הגיע מקליפורניה הרחוקה ומתגייס לצה"ל. הזוי ככל שזה נשמע, דווקא אצלו, תושב ארצות הברית שלא חי יום יום את הסכנה של החיים בישראל, ראיתי את הברק שלא ראיתי הרבה זמן בעיניים של אנשים בארץ. הוא באמת מאמין בצה"ל ובאמת רוצה לעשות ציונות. לעומתו, יש את תופעת המשתמטים משירות, ואני אפילו נתקל בתופעות של חיילים אזרחי ישראל שרוצים להשתחרר מצה"ל בטענה שהם "לא עושים כלום", כי הם משרתים כפקידים בקריה בתל אביב. להם, ולכולם, אני אומר שאנחנו מחויבים לתת מעצמנו למדינה, כי היא זו שנותנת לנו כל כך הרבה וכי צה"ל הוא זה שמגן על קיומנו כאן. אף אחד לא מחוייב לרוץ ראשון ולהסתער, כל אחד ימצא את מקומו בקו הראשון בעזה או בעורף, בקריה. ההגנה על המדינה באה בתורות. ההורים עשו את זה בזמן ששת הימים ויום כיפור, הסבים והסבתות בזמן הקמת המדינה ופעולות התגמול. עכשיו הגיע התור של הדור שלי. אנחנו צריכים להגן על המדינה כדי שנוכל לקיים את יום העצמאות בשלווה גם כשהמדינה שלנו תחגוג מאה, בניגוד למה שאויבינו רוצים. אחרי הכול, אין לנו ארץ אחרת.