>  > 

הכל בסדר

יואב טל הגיע לגיל שאפשר להתחיל - והוא מסרב להגיע לליל הסדר המשפחתי. נמאס לו מהקרובים הרחוקים שמגיעים בזוגות ונמאס לו מהשאלות האישיות על חייו

זה לא החג שלי, מצטער.
אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהייתי בסדר בחג הזה.
אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהייתי בליל הסדר.

זה לא שאין לי איפה להיות, להפך, יש עודף אופציות משכר ומזעזע בטעמו כמו יין קידוש: אבא נוסע לכינרת, אמא למושיק וציפקה, אחותי ובעלה לחברים, אחי אשתו והילדים למחותנים. ואני? אני נשאר בבית, אני לא זז מפה סנטימטר. האמת היא שאין לי כוח לחג הזה, לא רוצה להסב לשולחן עם קרובים רחוקים, כולם בזוגות כולם עטופים בילדים זבי ריר וחרוסת, כולם מסתכלים עלי, לא בא לי שיציאת מצרים תהפוך ליציאה מהארון.

כי שתי אופציות רעות יש כאן:
האחת, שמישהו יבוא וישאל אותי, בישירות/גסות/חוסר טקט (אל תמחקו כי שום דבר לא מיותר) "נו וחברה כבר יש?" או "ומה עם חתונה" ובגירסא הפולנית "ומתי אצלך?" ומה אני אמור כבר לעשות, לספר?
יודעים מה - לא בא לי, לא רוצה שאיזה דוד רחוק שאני לא מכיר ושמוצג לי לראשונה בחיי בסגנון עדות ה- "מה אתה לא זוכר את שלמה? נו אח של שלומית (במלעיל) שגרה בראש פינה נסענו אליהם פעם, עם הסיטרואן הכחולה (אתה זוכר את הסיטרואן הכחולה? איך שאתה הקאת בדרך.) נו שהתארחנו שם ואתה נפלת מהמרפסת, נפגעת בראש ומאז אתה לא זוכר את שלומית במלעיל ואת שלמה במיל-מה-זה-עושה-לי-רע", שדוחף את האף השמנוני שלו עמוק לתוך החיים הפרטיים שלי, לא רוצה!! די!!!ומצד שני לשקר?? די עברתי את הימים האלו, לא רוצה גם לחזור לשם.

אבל האופציה השניה, היא שאותו דוד יתפוס את אמא שלי:
"מה שלום הגדול?"
"יופי, שני ילדים מקסימים"
"והבת מה איתה?"
"נהדר!! התחתנה לומדת."
"והקטן, מה איתו?"
(לוקחת נשימה עמוקה וברצף עד שנגמר האוויר): "מקסים, סיים לימודים, עובד, מצליח, גר בת"א, אתה יודע, בחורים בגילו, פעם פה פעם שם, דירות שכורות, נורא מוכשר, רגיש יפה, גבוה מקסים"

מדליית זהב בהתעמלות אומנותית מגיעה לה! כמה פרטים ובלי מילה על החיים הפרטיים שלי, כמו שמרוב אוכל לא מגיעים לסוף ההגדה, כמו שמרוב עצים לא רואים יער (ובגירסה הישראלית אין עצים ואין יער) ככה מרוב פרטים לא רואים את ההומו.

אז המסקנה המתבקשת היא שעדיף להישאר בבית, לתת למשפחה לצאת לנדודים במדבריות הדודים, לחצות לבדם את ים הסוף של נשיקות ה-"מה שלומך?" ולהשאיר אותי בבית, על סיר הבשר, לא זה ממצרים, זה שאמא השאירה מלאה רגשות אשם, שהרי אם לא סדר שלפחות לא תהיה רעב.

אבל הסיבה האמיתית שבחג הזה כולם תקועים בצומת מסובים ואני מסב לבדי, נעוצה יותר בעברי הרחוק, בילדותי, בהסדר הגירושים של הורי, שנה-שנה, פסח-פסח, פעם פה ופעם פה. הבאסה של פסח, תור מי השנה, לאיפה ננדוד הפעם, תור מי להוציא מים מהסלע וקינלי מהמקרר? האחים שלי ניסו להיות איתי בחג הזה, לדאוג שלא אהיה לבד, אבל זה היה קשה, פסח הפך לחג מרורים ששום חרוסת (ואני שונא חרוסת) לא תפתור.

וככה באו לעולם התירוצים של פסח, המשחק העונתי החביב "למה לא אהיה בליל הסדר":
זכורה במיוחד אותה שנה שאחי בא עם ההצהרה המבריקה שהוא צריך להישאר בעבודה כדי "לשמור על המכונה", למרבה התימהון התרוץ האווילי הזה עבד, איש לא שאל מהי המכונה הזו? למה צריך לשמור עליה? ומפני מי? (אליהו הנביא, על כפיו אותו יביא?)

אבל זה עבד ואחותי מיהרה להפנים ומייד אח"כ שלפה את התירוץ המבריק שיש לה בחינה למחרת הסדר. בחינה בפסח??? אני היחיד שמבין שזה תירוץ? ואז הבנתי, זה לא התירוץ, זה הגיל. הם כבר גדולים, הם עושים מה שהם רוצים, וההורים שלי מעדיפים תירוץ מטופש על פני ההכרה בעובדה שהם לא רוצים לבוא.

ואז מול הסנה הבוער (תמהתי איך אני אשלב את הדימוי הזה) בי נשבעתי:
כשאגדל גם אני לא אבוא לפסח!
אבל בינתיים למורת רוחי נאלצתי להיות היהודי הנודד, שנה-שנה, פסח-פסח, פעם פה ופעם פה.

והבגרות אכן הגיעה ועימה היכולת להפוך להיות סרבן פסח בעצמי, וזה לא קל, כי עד מהרה נסתבר לי שטעיתי, זה לא הגיל זה התרגיל. אני אולי כבר בוגר, אבל אני לבד, אין לי משפחה משלי, אין לי ילדים, אין לי מחויבויות, אין לי סיבה לגיטימית להתחמק, אז אני לא מתחמק, אני אומר לא וזהו, כלומר לא וזהו ורגשות אשם בטונות ששורפים כמו חזרת, מרים כמו מרור וחסרי תוחלת כמו ביצה במי מלח.

"היי חמוד מה שלומך?"
"בסדר, אמא"
"אני מתקשרת כי עוד מעט פסח"
"כבר? עוד לא זרקתי את המצות משנה שעברה"
"ומה עם אלו מלפני שנתיים?"
"אני מאוד קשור אליהן"
"אאהה, אבל אתה יודע, בכל זאת פסח, אנשים עושים נקיון, אולי גם אתה תנקה"
"אמא די!!!"
"טוב, בסדר, בסדר לא אמרתי כלום! מה אתה עושה בליל הסדר?"
"אני בבית"
"בבית???"
"כן אמא, המקום הזה שאני שוכר, איפה שכל העיתונים והמצות מלפני שנתיים?!"
"אני לא אוהבת שאתה לבד בפסח, אולי תבוא איתנו לציפקה ומושיק?"
"אני מעדיף להיות בבית"
"אבל זה עושה לי רע שאתה לבד בבית"
"זה לא עושה לי רע"
"אמרתי שזה עושה לי רע, לי!!"
"אה, אז זו בעיה שלך, תפתרי אותה"
"אויש איתך!! אותך לאמא שלך".

פסח מגיע.
אני מודה שהשעות הראשונות של הערב הבודד הזה הן לא נעימות, מכל הדירות מסביב אתה שומע: "שללללום, מה שלללומכם, חג שמייח". הערב יורד, קולות של ארוחת חג, ריחות של בישול, כולם יוצאים ממצרים ואני נכנס לדיכאון. לחם עוני עם שוקולד השחר בידי אני מחליט להתיישב ולראות טלוויזיה.

בפסח יש את הטלוויזיה הכי גרועה בשנה וזו עובדה. מי האידיוט שחשב שאם נותרתי לבדי בבית, אם לא הלכתי לסדר, אז אני אהיה מעוניין לראות סדר פסח טלויזיוני עם סוזי מילר שרה במבטא אמריקאי הא לחמא עניא. תהרגו אותי וזהו.

אבל אז בדיוק כמו בכל שנה, תמיד באותה שעה הטלפון מצלצל ומסמן כמו פעמוני כנסיה את בוא החג:

"הלו"
"היי חמוד!"
"היי, אמא"
"אנחנו בדרך לציפקה ומושיק ורציתי לבדוק מה שלומך"
"נחמד מצידך, אני בסדר, בא לי לרצוח את סוזי מילר, אבל חוץ מזה בסדר"
"אהה אולי בכל זאת תבוא"
"אמא, די!!"
"אבל נורא קר לי שאתה לבד בבית בליל הסדר"
"אז תתלבשי חם"
"אוף, תגיד מי עשה אותך?"
"את!"
"מתה עליך, טוב אז תהנה לבדך אני מניחה וחג שמח"
"גם אני אוהב אותך אמא, חג שמח"

הטלפון מונח הצידה, אין לי חשק למצה, אני בוהה בטלוויזיה, לא מקשיב ולא רואה, אני מרגיש אשם. אני יודע שזה לא יפה, שבחג צריך להיות עם המשפחה, אבל אני לא מסוגל, אני לא רוצה ללכת למקומות זרים להיות עם אנשים אחרים, אני רוצה רק את המשפחה שלי, את כולם בלי תירוצים ובלי חיסורים, מגיעים לערב אחד לארץ המובטחת שאני זוכר בתור ילד, חוזרים לקן המשפחתי שכולם פרחו ממנו.

וככה, ישוב בכורסא עם מצה ביד, פתאום אני מבין, שכל מה שאני רוצה בחג הזה זה להפסיק לנדוד.

חג שמח גם לכם.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...