>  > 

למה התנגדות בדרכי שלום מפחידה?

אם נאבד את סטאטוס הקורבן, יכול להיות שנמצא שהפלסטינים הם שותפים שווי זכויות, שאנחנו והם לא כל כך שונים. מחשבות בעקבות מייל מפעילת שלום

ביום ראשון, 16 למרס 2008, קיבלתי מייל מסטארהוק (Starhawk), ובו היא סיפרה שגורשה מהארץ עם הגיעה לשדה התעופה. זה היה מייל מדכא מאוד (ניתן לקרוא אותו באתר שלה).

סטארהוק היא יהודיה, ששמה הרשמי הוא מרים סימוס. היא משמשת כמנהיגה רוחנית של תנועת האלה, וכאחת ממנהיגות תנועת הצדק העולמי (ה"אנטי גלובליזציה"). סטארהוק היא גם ביסקסואלית, והקוויריות שלה משולבת באידיאולוגיה הפוליטית וברוחניות שלה. הרומן שלה, The Fifth Sacred Thing, שאני חולמת לתרגם, מתאר אוטופיה המתקיימת באזור המפרץ של סן פרנסיסקו: קהילה החיה בהרמוניה עם הסביבה, סובלנית לכל הדתות והאמונות, והאנשים בה חופשיים לבחור בני או בנות זוג, כמה או בכלל לא. הכול נובע מתוך ההשקפה שכולנו יצורים חיים ולכולנו זכות לחיים: לא רק בני האדם - שחורים ולבנים, עניים ועשירים, לסביות וסטרייטיות - אלא גם החי, הצומח, ואם הייתי מאמינה שיש כזה דבר, דומם, הייתי מוסיפה גם אותו לרשימה.

האישה הכישרונית הזאת מחברת ספרים שרובם הגדול הפך לרב מכר (ספרה הראשון, The Spiral Dance, שיצא לפני 28 שנים, עדיין נמצא בדפוס), מבלה חצי שנה בכתיבה ובפעילות בקהילה שלה, בקומונה בה היא מתגוררת בסן פרנסיסקו או בישוב קטן בצפון קליפורניה, וחצי שנה היא עושה בנסיעות ברחבי העולם.

במסגרת הנסיעות האלה היא מסייעת לקהילות המתמודדות עם קשיים שונים, מלמדת פרמקלצ'ר (Permaculture - תכנון סביבתי המשתמש בכל המשאבים הנתונים באופן מקסימלי. למשל, באגירת מי גשמים, שימוש ב"מים אפורים" וחקלאות אורגנית אורבאנית). עם שובה מישראל, הגיעה סטארהוק לוושינגטון, וארגנה שם פעילות נגד המלחמה בעיראק.

הפעולות שהיא מארגנת הן תמיד בדרכי שלום, ותמיד באות מתוך עבודה רוחנית. כך, למשל, בהפנינג שנערך מול התכנסות של קרן המטבע העולמי בקנדה בתחילת שנות האלפיים, ערכה סטארהוק טקס שעסק במצודה הפנימית, לפני שמצודה של בטון ומלט הוקפה במעגלים. המשטרה עמדה שם, כמו תמיד, חסרת מעש.

ישראל לא רוצה שלום
בישראל ידועה סטארהוק בעיקר בזכות פעילותה בתנועת ה-ISM, תנועת הסולידריות הבין לאומית. ה-ISM מקבצת פעילי שלום שמסייעים לפלסטינים הנתונים תחת כיבוש בחיי היום יום שלהם, ומלמדת התנגדות בדרכי שלום. רייצ'ל קורי, שנרצחה בידי נהג טנק של צה"ל לפני חמש שנים כשניסתה למנוע ממנו להרוס בית מגורים, הייתה פעילה בתנועה זו.

באותה תקופה, כשלא שהתה בשטחים, התארחה סטארהוק בביתנו וסיפרה לי ולזוגתי על חוויותיה מהכפרים והערים הפלסטיניות שבהם ביקרה: על המשפחה הפלסטינית שחלקה איתה פיתות, זיתים, לבנה ומזרן, על שעות העוצר הארוכות שאותן בילתה איתם בקריאת טארוט, על הילדים ששיחקו בין הריסות הבתים כאילו היו גן משחקים, על התנכלויות אין ספור לפעילי שלום פלסטינים.

תמיד הייתה בסיפורים שלה אופטימיות, אם כי הם עדיין היו מפחידים. המפחיד ביותר בהם היה המסקנה המתבקשת: ישראל לא רוצה שלום. אם ישראל מתנכלת לפעילי שלום, היא מעדיפה מלחמה מתמדת, כיבוש נצחי, טרור נצחי.

מה מפחיד כל כך בהתנגדות בדרכי שלום? היא כותבת על כך בעצמה, במייל ששלחה לנו: "אלימות תוקפת את הגוף, אבל התנגדות בדרכי שלום (אי אלימות) מאיימת על משהו עמוק יותר, פגיע יותר - אותו דימוי עצמי, ואותן רציונליזציות שגורמות לאנשים טובים בבסיסם לפעול בצורה אכזרית וחסרת לב.

"הסכסוך הישראלי - פלסטיני חוזר ומשחזר שוב ושוב, בקנה מידה עצום, דינמיקה זהה לזו של אלימות בתוך המשפחה. ישראל היא כמו הילד המוכה שהופך להיות מבוגר מכה בבגרותו. מבוגרים מתעללים אכן מרגישים שהם קורבנות. ואכן, במהלך ההיסטוריה שב והיה העם היהודי קורבן להתעללות, ששיאה היה בשואה - פצע שעדיין ממשיך לדמם.

"כל הפגזת טילים, כל פיגוע ירי בישיבה, כל אוטובוס שמתפוצץ בפיגוע התאבדות מחזק את תחושת הפחד, שמבקשת להחזיר אלימות על אלימות".

סטארהוק ממשיכה ומתארת את ישראל שקמה מהשואה בידי דור שנשבע שלא להפוך שוב לקורבן. במשך שישים שנה בנתה ישראל את עצמה כמעצמה צבאית, אבל עמוק בפנים קיימת עדיין תחושת המסכנות והקורבנות, וכך ממשיך מעגל ההתעללות להתקיים.

האויב הופך להיות אנושי
"התנגדות בדרכי שלום", כותבת סטארהוק, "מאירה ומדגישה את הבדלי הכוחות. שבוע אחר שבוע, פלסטינים לא חמושים ותומכיהם צועדים אל החומה ונתקלים בגז מדמיע, כדורי גומי, אלות ולפעמים גם בתחמושת חיה. נשים יושבות לפני הבולדוזרים, ילדים יוצאים מבית הספר ומתעמתים עם חיילים".

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...