>  > 

שאלה של שייכות

דנה ג. פלג נוסעת לישראל וחוזרת אל הצפיפות והדוחק, אל מחוזות הילדות הנשכחים ואל עצי התפוז, ומרגישה שייכת לכאן (ישראל) וגם לשם (סנטה קרוז). או להפך

לרגל הפריימריז, סטיתי בטור הקודם משרשרת הטורים על המסע של מימי ושלי ברחבי ארצות הברית והטיול שלנו בארץ. העניינים הכלליים ומה שיש לי להגיד עליהם דחקו את העניינים האישיים ואת מה שיש לי להגיד עליהם הצידה. עכשיו הגיע הזמן להחזיר אותם למרכז.

ובכן, אחרי וירג'יניה טסנו לארץ. איפשהו מעל האויקנוס האטלנטי, באמצע של "שרק", נגמרה הסוללה של נגן ה-DVD הנייד. בועז נכנס להתקף של צרחות ובכי שהזעיק אליו מייד סוללת דיילים חמושה בארסנל של משחקים וצעצועים. למודת קרבות, הסברתי להם שכרגע זה לא יעזור, הוא צריך להירגע. בינתיים, עזור מאוד אם מישהו יוכל להטעין את הבטריה.

סוללת הדיילים נרגעה, וגם בועז. הוא רק רצה לרדת מהמטוס. הסברתי לו שכאן אין תחנות, לקחתי אותו לסיבוב, ואחרי ששיחקנו (הוא) ודיברנו (אני) עם הדייל החמוד הלמוט, הוא נרדם וישן בשקט ובשלווה. למדתי את הלקח. בטיסות חזרה לארצות הברית ראינו ספרים, צפינו בסרט במטוס, שיחקנו וישנו, אבל לא ראינו DVD.

אהבה משפחתית
בנתב"ג חיכו לנו ההורים שלי, ונסענו יחד ברכבת. היה כל כך מרגש לראות אותם שוב. שנתיים עברו מהביקור הקודם, ועל אף שאנו מדברים בטלפון באופן קבוע ושולחים תמונות, הגעגועים היו גדולים. בתחנת הרכבת בקרית חיים חיכו לי אחותי וגיסי עם הבן שלהם, בן השנתיים וחצי, שהושיט בלון לבועז.

זאת הייתה מחווה ענקית. בני שנתיים וחצי ("שלי! שלי!") לא יודעים לתת עדיין. למדתי את זה על בשרי רק חצי שנה קודם. בועז קיבל את הבלון באהבה ושיחק איתו בכל שאר הביקור. היה כיף לראות את המשפחה. האהבה גדולה בינינו, על אף ההבדלים והמרחקים.

בלילה, אחרי שבועז נרדם סוף סוף, ישבתי על המדרגות, לא מאמינה שהגעתי סוף סוף, ושאני כאן, עם המשפחה שלי. לא מאמינה שכל כך טוב לי להיות פה. להיות בארץ ולהיות עם המשפחה זה כמעט אותו הדבר בשבילי. אותה תחושת דז'ה וו טובה, כמו ממתק של ילדות, תחושה שחזרתי לחיים אחרים, אהובים ומוכרים, כאילו אני במין יקום מקביל של עצמי.

נדרשו לי רק יומיים להיזכר למה אני לא חיה איתם ומה בדיוק קשה לי כאן. ונדמה כאילו לא נסעתי למרחקים ולא טיפלתי בעצמי. בדיוק אותם קשיים שמהם ברחתי מושכים לי בשרוול, מכריחים אותי להתעמת גם עם מה שאני לא אוהבת.

בועז כנראה מרגיש גם הוא במתח, כי פתאום הוא מבקש לחזור הביתה. הבית זה המקום בו אמא ומימה נמצאות, אני אומרת לו, והוא מבין. אולי גם הוא, כמוני, מרגיש שייכות ובדידות בעת ובעונה אחת?

מגיעים לחיפה
אני מרגישה שייכת ושונה בשני המקומות, ובכל מקום יש מי שעוזר לי להרגיש שייכת ודברים שגורמים לי להרגיש בודדה. איריס, חברתי החיפאית, היא אחת מבני האדם הראשונים, שאי-אז, בגיל 17-18, כשהצטרפתי לנוער רצ, גרמה לי להרגיש שייכת. אהובה, מקובלת בחברה, תענוג שעד אז לא זכיתי לו. עכשיו, עשרים שנה אחר כך, בטלפון, היא מתנצלת שהיא לא יכולה לאסוף אותנו ברכב, ואני אומרת לה שלא, מה פתאום, בועז אוהב אוטובוסים ונופים. סוף סוף: תחבורה ציבורית מסודרת! איזה כיף!

שנינו יורדים מהאוטובוס במרכז הכרמל ואז צועדים לנו לאט, באחד הרחובות שמופרד מהכביש בשורת עצים, אוספים איצטרובלים יפים ובלוטים. אז, לפני עשרים שנה, ביליתי הרבה באזור הזה, והספקתי לשכוח כמה יפה ומיוחדת חיפה.

אנחנו נשארים אצל איריס ומשפחתה לארוחת צהריים וגם לארוחת ערב, וכמו חברה טובה, היא עוזרת לי להתגבר על כל הבלגן הרגשי. "מאחורי כל כעס", היא אומרת לי, "מסתתר כאב. אם את יכולה להיות בכאב, את כבר לא צריכה לכעוס".
כשהערב ירד, הכעס והכאב יתפוגגו, האהבה תצוף ותעלה, ושאר הביקור יעבור בכיף.

לכאן אני שייכת
עידו מארח אותנו בתל אביב, ובערב משכיב את בועז לישון. אני מציידת את עידו בספרים, אבל חמש דקות אחר כך בועז קורא לי, רדום לגמרי, רוצה לכבות את האור. בבית זה לוקח לפחות חצי שעה של השתוללות לפני השינה ועוד רבע שעה של סיפורים.

"איך עשית את זה?", אני שואלת את עידו בבוקר. "פשוט דיברנו, שאלתי אותו שאלות", עונה עידו בפשטות.

בשגרירות האמריקאית, שבה אני אמורה לחדש את הויזה שלי, הכול מתנהל למישרין. איזה מזל יש לי!
עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...