עוד בתרבות ובידור
 >  > 

קולנוע גאה להציג

הומואים מזדיינים על המסך הגדול? יאללה בכיף. רק שלא תהיה שם אהבה. ומה עם הלסביות? סרט תיעודי בוחן את התפתחות הקולנוע הקווירי

צמיחת הקולנוע ההומו-לסבי במערב, ומאוחר יותר הופעת קולנוע קווירי וטרנסג'נדרי, שזורה בתהליכים החברתיים שעבר העולם באותם עשורים. ב"קולנוע גאה להציג", דוקומנטרי העוקב אחר התפתחות הקולנוע הקווירי, יוצרים וחוקרים חוזרים על ההסבר לפיו התרבות הגאה צמחה כתוצר צדדי של הפעילות הפוליטית.

"ההומואים אינם חולים, זו החברה שחולה. ידידות [וזוגיות] בין גברים הומוסקסואלים אינה אפשרית, אף על פי ששני הצדדים מעוניינים בה. הם נאלצים להתחיל את הקשר במיטה, מסתתרים, כמו שני פושעים". את המשפט הזה אמר רוזה פון פראונהיים - קולנוען גרמני שנחשב לחלוצי הקולנוע ההומוסקסואלי, ואחד היוצרים הבולטים בתחום. הוא מייצג את התקופה החשוכה שקדמה להופעת התנועה הקווירית ברחבי העולם, ובה הומוסקסואלית הייתה מחוץ לחוק ברוב המדינות. הגל ההומוסקסואלי בקולנוע, אם ניתן לכנותו כך, צמח לקראת סוף שנות ה-70. אז, החלו יוצרים הומואים (ומעט מאוד לסביות) ליצור ולהקרין סרטי קולנוע של הקהילה, ועבור הקהילה. עד אז, נאלצו הגייז להסתפק בייצוג סטריאוטיפי של הומואים בודדים, חולי נפש, מדוכאים, עלובים ונותרו ללא דמויות לחיקוי. "ההומואים בסרטים תמיד השתגעו או מתו בסוף", אומר וילאנד ספק, העומד בראש פסטיבל הסרטים ההומו-לסבי בברלין. לדברי ספק, הציבור היה צמא לקולנוע גאה, שיציג הומואים מסוג אחר, כאלו שאינם חולי נפש, אינם אומללים, אולי אפילו מאושרים. לקולנוע היה גם תפקיד חשוב בכינון זהות פוליטית הומוסקסואלית, והוא ליווה את המהפכה הקווירית בארה"ב. סרטים תיעודיים שפכו אור על ההיסטוריה הגאה, חשפו את התהליכים והאישים המרכזים של התנועה הקווירית, ואף עזרו להומואים ולסביות רבים להכיר וללמוד את העבר שלהם. "כשאתה מזדהה כהומוסקסואל, אתה לא מודע אפילו להיסטוריה שלך. היוצרים הגאים ממלאים את הפערים האלו, וזוכים לביקורת נפלאה מהקהל", מספר ג'וסף לווט, במאי ויוצר סרטי גייז. לדבריו, הקולנוע ההומוסקסואלי הוא פוליטי ביסודו, משום שהוא מקעקע תפיסות ונורמות חברתיות, ובועט במוסכמות הומופוביות. אמא! הדוד מנשק את הדוד! ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים קיבלו אפוא את הקולנוע בזרועות פתוחות. אולם בשנות ה-70 וה-80, סרטים הומוסקסואלים נתפסו בציבור הסטרייטי כסרטי פורנו, והיוצרים נדרשו לתמרן בין קהל ההומואים שברובו היה עדיין בארון, לבין התגובה של הציבור הכללי. חלק מסרטי הקולנוע הראשונים הוחרמו משום שכללו תכנים הומוסקסואליים, שהיו באותה תקופה מחוץ לחוק במדינות רבות. במקביל, הציבור הגיב בבעתה כמעט לנשיקה בין גברים, שנתפסה כדבר חמור ופרובוקטיבי. דימויים שאנו רואים כיום בטלוויזיה בשעות השיא, הסתתרו אז בסרטים חשוכים, אפלוליים, והוקרנו כמעט במחתרת באולמות חשאיים, שהקרינו בדרך כלל סרטי סקס זולים ושימשו כמקום מפגש לסקס אנונימי בין גברים. פור פראונהיים מציין שנשיקה בין גברים עוררה רגשות עזים, ונתפסה "כמעשה פרובוקטיבי", משום שהיא הייתה ניגוד מוחלט לתפיסה המוסרנית של התקופה. לעומת זאת, דווקא סצנות הסקס לא הטרידו את הקהל ההטרוסקסואלי משום שהומואים נתפסו, באופן כמעט בלבדי, כיצורים מיניים ותו לא. אהבה בין גברים נתפסה כמשהו כל כך קיצוני ורדיקלי, עד כדי שנראתה כבלתי אפשרית כלל. הקולנוע ההומוסקסואלי קיבל חיזוק דווקא ממגיפת האיידס האיומה שבשנות ה-80 המיתה רבים, גם בתעשיית הקולנוע. הבמאים מציינים בעצב שהסרטים שלהם מלאים ב"רוחות רפאים", שחקנים הומואים שמתו מהמחלה. אבל הטראומה הקשה, המוות שהילך, כך נדמה, בכל פינה, הובילו דווקא לפריחה ביצירה ההומוסקסואלית, והולידה סרטים אמיצים שעסקו בכאב של המחלה, האובדן והפחד המשתק של אז, מפני החיים עם האיידס. בסרט עולה טענה מעניינת, בנוגע לתעשיית הקולנוע הלסבית, הנחשבת לזעירה לעומת הקולנוע ההומואי. מדובר שם מעט מאוד על התעשייה הקטנה הזו, ועל הסיבות לפערים בין הגייז ללסביות. נדמה שאפילו יוצרי הסרט, שראיינו שורה ארוכה של יוצרים וערכו תחקיר מורחב ומרשים, לא הצליחו לפצח את 'החידה הלסבית', בכל הקשור למיעוט סרטי הקולנוע בתחום. קולנוע גאה להציג, ערוץ 8. יום שלישי, 4/3, 22:25.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...