עוד בתרבות ובידור
 >  > 

מספר הערות על עמוס גוטמן

עמוס גוטמן ביטא קריאה כמעט חד-פעמית לאותנטיות. אולי רצון בלתי-ממומש להראות את האפשרות לאותנטיות. לקראת האירוע לציון 15 שנה למותו

1. עמוס גוטמן לא יכול היה לשאת את הפסדו בטקס פרסי האוסקר הישראלי בשנת 1992, לאחר שסרטו "חסד מופלא" הפסיד לזה של אסי דיין, "החיים על פי אגפא". זמן לא רב לאחר שהפסיד, נפטר גוטמן ממחלת האיידס בה חלה. סרטו האחרון של גוטמן היה רקוויאם לחייו וליצירתו. הוא הלך לעולמו מבלי שזכה בתהילה, ללא שקיבל הכרה אפילו מהקהילה שפעל בתוכה, הקהילה ההומו-לסבית.



2. היו שטענו כי גוטמן יכול היה להיות פאסבינדר הישראלי, או אלמודובר הישראלי. אולם יצירתו של גוטמן עומדת דווקא בסימן היעדר היכולת להשוותו לבימאים גדולים שיש הסבורים כי עשוי היה להיות, אולי, המקביל להם. גוטמן היה חסר את היומרות הפוליטיות והאידיאולוגיות של פאסבינדר; הוא לא ראה בסרטיו דבר מלבד תיעוד חוויותיו הפרטיות והקהילה בה התקיים מתוך העמדת הקיום האנושי, האינדיבידואלי, בחברה מפורקת, הרוסה, בה קיום הסובייקט אפשרי רק באמצעות תיווך של החברה הכללית, ההטרוסקסואלית, הגברית, המיליטריסטית, הציונית והאשכנזית. כשסארטר טען כי "הגהינום, הוא הזולת" (או "האחר", בצרפתית: l'enfer, c'est les autres), עמוס גוטמן ביטא זאת במדויק. האקזיסטנציאליזם הגוטמני ראה את חווית הקיום האנושי כמתגלמת בסבל המתווך על ידי פעילות האחר.

3.דיין וגוטמן פתחו, כל אחד בדרכו וכל אחד באמירתו הייחודיות, את הדיון האישי בקולנוע הישראלי, את היכולת להנגיד את הסובייקט הדחוי, מהשוליים, למרכז הממשטר את השיח הישראלי. אם תרצו, דיין וגוטמן גם אם לא במודע ביקשו להציב סיפור אחר.

לומר דבר ששונה מהותית מסיפור-העל הישראלי. אצל דיין, הטירוף של ה"ברבי" מרסק את הנראטיב הציוני-הישראלי; אצל גוטמן, ההומו נשא האיידס מגלם את הדחוי, המורחק, בחברה הישראלית. אלא ששניהם לא עשו את שעשו מתוך התכוונות פוליטית או תיאורטית ברורה. שניהם ביטאו את המציאות הפוסט-מודרנית של חייהם, ועצם העמדתם של שולי החברה במרכז עשייתם ביקשה להעמיד עמדה ביקורתית ביחס למציאות זו, לאפשר צורה של רפלקסיה ביקורתית במקום בו עצם הרפלקסיה נחשב לכפירה בעיקר. הצורניות, יותר מהתוכן, היתה חשובה במקרה של "החיים על פי אגפא" ו"חסד מופלא".

4. בסרטו הארוך הראשון, "נגוע", אומר גיבור הסרט (אותו מגלם יהונתן סגל): "אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או בעלת מודעות פוליטית... שיהיה חייל. שיהיה תושב עיירת פיתוח. שישרת על משחתת. שיהיה אלמנת מלחמה. שיחזור בתשובה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו, שיסבול. שלפחות לא ייהנה מזה... המדינה בוערת אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו. הקהל כאן לא יקבל את זה. יש קרובי משפחה מתים. למה שיזדהו איתי?

"אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים שעשיתי. לא סרטים חיוביים, לא סרטים שמציג באור הרצוי בשביל האגו... להוכיח שאתה קיים, מדבר, שווה משהו. איפה אני בתוך כל זה? מה יגרום לכם לשלם... מה יגרום לכם לבכות? אני חי את זה [את ההומוסקסואליות]. הסרט הוא על מה שנשאר. נשאר רק הצורך לעשות את הסרט".

הטקסט הזה הוא מעין-פרגמנטאלי; מעבר לכך שלא מדובר באיזשהו מניפסט מוסדר, הרי שאותם רסיסי הגיגים מראים את הציר עליו נע גוטמן: הדיאלוג בין ה"אני" לבין ה"אחרים". גוטמן הבין היטב את התובנה החשובה אליה הגיע אחד הפילוסופים הביקורתיים החשובים בימינו, ז'אן-לוק ננסי, לפיה ה"אני" איננו קודם ל"אנחנו"; שהמשמעות תמיד נגזרת, מגורדת, מה"אנחנו". עבור גוטמן, התובנה הזו היתה גהינום של ממש: הוא לא מצא את עצמו בקולקטיב, ביקש לדבר דיבורו אינדיבידואלי, לקרוע את עצמו כאישיות סינגולארית ייחודית מה"אנחנו", ההומואי, הישראלי, הציוני, הגברי, היהודי. בימים ההם לא היה לו סיכוי. כל חייו חי בתוך נידוי עמוק, בשולי העשייה הקולנועית.

5. כשרבקה מיכאלי הסכימה לשחק ב"חסד מופלא", היה בכך יותר מאשר אמירה כללית לגבי הסכמת שחקנית מוכשרת, שמופיעה בפריים-טיים לאומי של טלוויזיה בת ערוץ אחד, להופיע בסרט שוליים בו היא אם להומוסקסואל נשא איידס המנהל רומן שנידון מראש לכישלון. ההרכב הייחודי של "חסד מופלא", שרבקה מיכאלי כובשת את הבמה הקולנועית בו לצד שרון אלכסנדר, אקי אבני, גל הויברגר, דבורה ברטונוב והמנוחות חינה רוזובסקה ועדה ואלרי-טל, בישר התחלה של דיון ביקורתי. זה לא היה אפשרי בלי עמוס גוטמן שהכניס לסרטו את אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל, עדה ואלרי-טל, ששיחקה גם בסרטו "בר 51" ובסרט "חימו מלך ירושלים".

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...