עוד בחדשות ודעות
 >  > 

לפעמים גם טרנסג'נדרים מצטננים

כנס שבו אנשי רפואה הגיעו לדבר על טרנסים ואינטרסקס כאובייקטים מרוחבים ובעלי הפרעות תפקודיות, הפך למפגן כוח של הקהילה הטרנסג'נדרית

ביום שישי שעבר התרחש אירוע שאולי ייחשב בעתיד כאחד האירועים המכוננים של הקהילה הטרנסג'נדרית בישראל. כנס שבו רופאים ופסיכולוגים באו כדי לדבר על טרנסג'נדרים ואינטרסקס כאובייקטים מרוחקים ובעלי הפרעות תפקודיות קיבל טוויסט מפתיע כשהטרנסג'נדרים החליטו לבוא ולייצג את עצמם, לדבר עם הרופאים ולהשפיע על תפיסותיהם. למרות התנגדותם הראשונית של אנשי המקצוע שנבהלו כשהאובייקטים המחקריים הופיעו פתאום כאנשים בשר דם בסופו של דבר העימות הביא לתוצאות חיוביות ומפתיעות. ימים יגידו אם שם התחיל שינוי ביחסה של הקהילה הרפואית לקהילה הטרנסג'נדרית. הפרעה? למי? הכנס בנושא טרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות אורגן בידי עמותת הילם החברה הישראלית להפרעות בתיפקוד מיני. עצם קיומו של כנס על טרנסג'נדרים בידי ארגון שעוסק בהפרעות בתיפקוד מיני הוא בעייתי. גם שם הכנס היה בעייתי בעיני: טרנסקסואליות וגנטליה בלתי ברורה, כאשר הכוונה בגנטליה בלתי ברורה היא לאינטרסקס. אינטרסקסואליות מתייחסת לאנשים שנולדים עם אברי מין, מאפיינים כרומוזומליים, ו/או סימני מין מישניים שאינם לחלוטין זכריים או נקביים. שם הכנס מדגים את חוסר הניראות של הקהילה הזו, קהילת האינטרסקס, שההתייחסות אליה היא דרך איברים בלבד, וכאל משהו שאינו ברור. איך אפשר להוציא אותם החוצה? קבוצה של יותר מעשרים פעילים טרנסג'נדרים, אינטרסקס ותומכים החליטו להגיע לכנס כדי לנסות ולשנות את תפיסותיהם הבעייתיות של אנשי המקצוע שהשתתפו בו. היו אנשים מהקהילה שלא רצו להגיע לכנס: הם לא רצו לתת לגיטימציה לכנס שכזה, ובעיקר לא רצו לשבת ולסבול במקום בו אחרים דנים בהם כאובייקטים. אבל הם תמכו בנו מרחוק, חלקם בתכנון ובעשיה, וחלק בהעלאת המורל.

אלה שיצאו לכנס היו מלאי חששות: קמנו מוקדם בבוקר, מספר שרון, כלומר, מי מאיתנו שהצליח להרדם בלילה לפני. הצטיידנו בפלאיירים, שמנו על עצמנו סרטים ירוקים, בשביל הניראות, ונסענו לשפיים, בלי שיש לנו מושג מה יהיה שם. כניסתנו למקום אכן לוותה בהתנגדות: בהתחלה חששו מאתנו, ממש פחדו, אומר רנה. שמעתי את אחד המארגנים מדבר בפלאפון, שואל איך הוא יכול להוציא אותנו משם. המארגנים לא הבינו איך גילינו את הכנס הסודי שלהם. עלה חשש שהמארגנים לא יאפשרו לנו להיכנס, וחלק מהפעילים אמרו שלא ייצאו אם לא תגיע משטרה. בסופו של דבר נכנסנו, והכנס התחיל. הגיע הזמן לדבר עם המטופלים ולא על המטופלים לימור דנון, דוקטורנטית באוניברסיטת בן גוריון, שחוקרת את נושא האינטרסקסואליות מזה כארבע שנים וופעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, התאכזבה לגלות שהכנס לא ייצג שינוי ביחסו של הממסד הרפואי לאינטרסקס: אותם דברים נאמרו על ידי הדוברים גם בכנס הקודם בארץ, ולצערי עדיין ממשיכים 'לתקן' ו'לסדר' תינוקות אינטרסקסואלים בהתאם להנחות המדעיות, ולהתאימם לאחד משני המינים. אורי סיפר שאם הוריו היו מחליטים עבורו שהוא צריך לחיות כאישה הוא לא היה כאן איתנו. הוא הסביר לרופאים שהחיים שלנו בידיים שלהם, ושאנחנו כאן כדי לבקש מהם להקשיב לנו, לרצונות שלנו, ולתת לנו להחליט. עמית, פעיל אחר, אומר: "ד"ר דב טיאוסנו, אנדוקרינולוג המטפל באינטרסקס, לא השתכנע שיש לפעול רק על פי רצונו של הילד, אלא שעל הרופאים להתחשב גם בהורים שציפו לקבל בן או בת ולא משהו באמצע". גם פרופ' עמיצור פרקש, שניתח מאות תינוקות אינטרסקס בארבעים השנה האחרונות והרצה בכנס, לא היה מרוצה מהביקורת שהשמיעו הפעילים. הוא נפנף בדגל הותק שלו", אומרת דנון, "עתה, הוא יצא לפנסיה והנזקים שהוא כנראה גרם לאנשים רבים עדיין לא ידועים לנו. כפיר, גם הוא פעיל בקהילה, מוסיף: פרופסור ותיק ומכובד יכול להרצות במשך שנים על ניתוחים ללא הסכמה בתינוקות בני 3 חודשים בטענה שכשהתינוקות גדלים, הם מרוצים מהתוצאות. אך כשקם בקהל תינוק כזה, שגדל, ואומר לו שהוא טועה, התיאוריה הזאת פשוט נשברת לרסיסים. נורה גרינברג: "סוגיית האינטרסקס טופלה על ידי המרצים כאילו שהצורך הרפואי בהתערבות מובן מאליו. אמנם הם הזכירו את קיומן של דילמות אתיות ואת העדר המחקרים בנושא, אבל מיד לאחר מכן הסתערו על הטיפול הכירורגי כאילו הכל ברור ופתור. בפאנל, בסוף הארוע, התרשמתי מאנושיותו של פרופ' פרקש, אבל ברור שהתפיסות התרבותיות שלו הן שמוליכות אותו לפתרון מנרמל של מצבי גניטליה אינטרסקואלית". רבים מהרופאים בכנס הפגינו את אחת מהבעיות המרכזיות ביחסו של הממסד הרפואי לטרנסג'נדרים ולאינטרסקס: הנטייה לדבר על המטופלים במקום איתם. רופאים כאלה נותרים בבורותם ביחס חוויות חייהם הממשיות של המטופלים. לשמחתנו היו גם קולות אחרים בכנס, רופאים שמסוגלים לדבר עם המטופלים

גרינברג: "הרצאתו של ד"ר קפלן העציבה אותי. דומה שלגבי דידו, כל הבעיה של טיפול באנשים טרנסקסואלים היא לשמור על הרופאים מפני תביעות משפטיות. אני בעד להגן על רופאים ומנתחים מפני תביעות, ואני מבינה את דאגתו בתור מנתח, אבל קיוויתי לשמוע דברים אחרים מפיו. היה מאכזב לשמוע אותו מדבר על 'טרנסקסואלים ראשוניים', מושג שהיה מופרך כבר בעת שהומצא ב-1974, ושהיום איש אינו מתייחס אליו ברצינות.

שתי לוחמות אמיתיות
החלק הראשון של הכנס התחיל בתחושה מאד קשה, שלא מקשיבים לנו ושלא יקשיבו לנו. את המילים שלנו, אומר עמית, השמיעו מעל הבמה נורה גרינברג וד"ר אילנה ברגר, שתי לוחמות אמיתיות. שרון: אילנה דיברה על זכותו של אדם על גופו וזהותו. היא דיברה על כך שלחברה יש דיספוריה מגדרית, לא לנו, ודיברה על יחס מכבד לטרנסג'נדרים ועל החשיבות של הפניה במגדר הנכון. כשמחאנו לה כפיים, היתה התלהמות בקהל בדרישה להפסיק להפריע. אילנה ענתה לקהל הרופאים, שהגיע הזמן שנדבר עם המטופלים שלנו, ולא על המטופלים שלנו. נורה הציגה מודל אחר של ניהול קליני, המעמיד במרכז את האדם הטרנסג'נדר ולא את המטפל.

גרינברג וברגר דיברו על כך שאין שום דרך לדעת מה המגדר של אדם, בלי לשאול אותו איך הוא מגדיר את עצמו; שאף רופא או פסיכיאטר לא יכול לאבחן טרנסקסואליות, כי היחידים שיכולים לדעת אם הם מעוניינים בתהליכים לשינוי מין, הם הטרנסים עצמם. הן הזכירו לקהל המשתתפים שטרנסים נמצאים בכל מקום; שיש רופאים וחוקרים שהם טרנסים; שגם השכן שלך יכול להיות טרנס. הנוכחות שלנו באולם אילצה את הרופאים להתמודד עם העובדה שאנשים טרנסים נמצאים ביניהם, גם בכנסים רפואיים.

רוחות של שינוי
שרון הרגיש שבמהלך הכנס היתה תחושה של שינוי: בהפסקה חילקנו פלאיירים ודיברנו עם חלק מבאי הכנס, שהתעניינו במה שיש לנו לומר. היה נראה שדעת הקהל מתחילה להשתנות, ושיש מי שרוצה להקשיב לנו. אם בתחילת הכנס היו אנשים שהשתיקו אותנו, לקראת סוף הכנס אותם אנשים עמדו וקראו למנחה לאפשר לנו לדבר.

בחלק השני של הכנס, אחרי שרוב הרופאים קראו את הפלאיירים , דר יונה גרינמן, אנדוקרינולוגית, חשה צורך להתגונן ולומר שכל מה שהרופאים עושים - הם עושים כי הם מאמינים שזה לטובתנו. בסוף הכנס, הרופאים עצמם כבר באו לקחת את הפלאיירים, ואפילו ביקשו לקחת עוד כמה עבור הקולגות שלהם. היו לנו שיחות עם רופאים לאחר תום הכנס, והם הביעו המון התעניינות ורצון לעזור, אומר רנה. ושרון מוסיף: היתה הרגשה שהדור הישן הולך ונעלם, ושהדור הצעיר באמת רוצה להשתפר וללמוד ולהקשיב. והיתה הרגשה שהרופאים מתחילים להבין שאנחנו בני אדם אמיתיים.

אחת הרופאות ניגשה לעמית ושאלה אותו למה הגענו דווקא לכנס; לדעתה, אם אנחנו רוצים שינוי, הכתובת שלנו היא הכנסת. עניתי לה שהכתובת שלנו היא קודם כל הרופאים עצמם, ואנשים בכלל, אומר עמית. אנחנו רוצים שיכירו אותנו, שיכירו בקיומנו ובצרכים שלנו, וכך גם יוכלו לפעול לטובתנו, המטופלים. ד"ר צחי בן-ציון ציין שאם הנוכחים יצאו משם עם הידיעה שהדברים אינם שחור ולבן, שיש עמימות, ושהחשיבה צריכה להשתנות, אז דיינו. ואני אומר אמן.



וכפיר מסכם: בהתארגנות נכונה אפשר לשנות גם דברים גדולים ומפחידים כמו מערכת הבריאות. הנוכחות שלנו שם ביחד כקבוצה ועם חברים-תומכים מעצימה כל אחד מאיתנו, שעד כה התמודד עם המערכת לבדו. אנחנו רגילים להרגיש מאויימים בידי רופאים, כשכל אחד מאיתנו מתמודד מולם לבד. אבל פתאום, מעצם הנוכחות שלנו כקבוצה, היו רופאים שהרגישו מאויימים דווקא מולנו - שהתנצלו, הצטדקו, או התביישו להקרין שקופית עם קריקטורה טרנספובית.

שרון: נסענו משם שמחים, צוהלים וגאים, עם דגל טרנסג'נדרי מתנופף מחוץ לאוטו, ובהרגשה שהשינוי התחיל.

ההשתתפות של הציבור שלנו - אנשים טרנסקסואלים, טרנסג'נדרים ואינטרסקס בכנס, יצרה את השינוי. זו היתה דוגמה לפעילות נכונה של הקהילה: הדיונים שקדמו לכנס, הכנת הפלאייר, הדברים הנפלאים שנאמרו בכנס, מחיאות הכפיים, התמיכה ההדדית וההעצמה. בניגוד להרבה פעולות פוליטיות אחרות שהשתתפתי בהן, כאן הרגשנו את השינוי מתחולל ממש מול העיניים, וזה היה מאד מעודד ומחזק. הכנס הזה מציין משהו חשוב מאד שקורה אצל חלק מהאנשים שלנו, ואסור שיילך לאיבוד. פתאום יש לנו קהילה, קהילה שיכולה לפעול יחד למען שינוי. עכשיו צריך להמשיך: בפגישות, בדיונים, בהתארגנות ובפעילות. אם כך יקרה, כנס היל"ם אכן ייזכר כציון דרך.

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...