קורות חייו של מישל פוקו מרתקים לא פחות מהרעיונות והתיאוריות שפיתח בשנות עבודתו המרובות. פוקו, אחד מאנשי הרוח המשפיעים ביותר בזירת מדעי החברה והרוח, נחשב לדמות ססגונית ויוצאת דופן אל מול הממסד האקדמי שבו פעל, לא רק בהקשר האקדמי אלא גם בשערוריות וברכילויות שסיפק למכביר בשל נטיותיו המיניות וחיבתו למועדוני סקס ו-BDSM.

בשנות עבודתו חקר פוקו תחומים רבים ונודע בין היתר בשל תרומתו להגדרת מושג ה"שיח", ובחקר מאפייניו והתנהלותו במרחב החברתי-תרבותי. אולם הוא גם עסק, בהרחבה ובצורה שנחשבה באותם ימים לפורצת דרך, בנושאים של מין, מגזר, מיניות והומוסקסואלית. למעשה, הוא נמנה על אלו שהניחו את היסודות להתפתחותה של התיאוריה הקווירית בתקופה מאוחרת יותר.

בעבודותיו על המין והמיניות, פוקו הדגים את קיום הקשר ההדוק והבלתי-נפרד שבין ההעדפה המינית לבין הזהות, והדגים כיצד פרקטיקות מיניות בין גברים הומואים, לדוגמה, עשויות להפוך לכלי מרכזי ביצירה וכינון של מה שניתן לכנות "זהות הומוסקסואלית". אבל לתיאוריה הזו הייתה גם השלכה נוספת וחשובה לא פחות על עצם מושג ה"זהות", שנתפס לא פעם כדבר בלתי-תלוי. פוקו טען שהזהות אינה דבר אבסולוטי או מהותני והיא צומחת מתוך מערכת יחסי הידע מול הכוח במסגרתו של שיח חברתי מהודק ומוגדר.

כשהסקס הופך לזהות
במילים אחרות, פוקו הסביר שהזהות נקבעת לא רק מהנתונים האובייקטיבים (מעמד, גזע, מנת משכל), אלא גם מתוך אינטראקציות מורכבות בקווי התפר שבמנגנוני הכוח בחברה. הנטייה המינית שלנו, מגדירה אף היא את הזהות והיא חלק בלתי נפרד ממנה. זאת, משום שהנטייה המינית מגדירה לא רק את הפרקטיקה (עם מי נשכב, במי נתאהב), אלא גם את מכלול המשמעויות החברתיות הנובעות ממנה.

התפיסה הזו מתיישרת עם התהליך ההיסטורי שעברה הקהילה הגאה. בעבר, הומואים הוגדרו כגברים שמקיימים יחסים עם גברים אחרים. כיום, ברור כמעט לכולם שההגדרה להומוסקסואליות לא צריכה להגיע מהמישור הפיזי, הפרקטי, של יחסי המין - אלא מתוך נקודת השקפה חברתית, של "הומוסקסואליות" כמושג חברתי ולא ככזה שבא לתאר סקס בלבד.

פוקו, הומוסקסואל מוצהר שעורר גלי שמועות בזה אחר זה, לא הסתיר את העדפותיו המיניות, ורוב הביוגרפים ואפילו עמיתיו וחבריו מסכימים שהוא חגג את הזהות המינית שלו ללא הרף. בעשר השנים האחרונות לחייו התאהב פוקו בארצות-הברית, עד כדי שהרהר במחשבה לעקור אליה מצרפת, בה פיתח את כל מחקריו החשובים ובה ניהל קריירה אקדמית מזהירה. הוא תואר כמי שמשתתף במסיבות סקס ואורגיות המוניות, ובשנות ה-70 אף נפוצו דיווחים על כך שהוא מבלה במקומות בילוי של קהילת ה-BDSM. בחלק מהמקרים, תואר פוקו כמי שכמעט 'מכור' ליחסי מין, והתנסה במגוון רחב של סמים קלים וקשים גם יחד.

מתוקף מעמדו כחוקר ועבודותיו החשובות, הדף פוקו את הטענות והביקורות בזו אחר זו. אולם בעקבות מותו המסתורי בשנת 1984, פרצה שוב חרושת השמועות ובראשן השמועה שמאוחר יותר התבררה כנכונה, על כך שהוא מת כתוצאה מסיבוך של מחלת האיידס. מעט מאוד ידוע על תקופת מחלתו של פוקו ועל האופן שבו התמודד עמה. כלל לא ברור האם הוא ידע שנדבק בנגיף, ובהתחשב בידע הרפואי המועט על המחלה באותן השנים, לא מן הנמנע שהוא ידע על מחלתו פרק זמן קצר מאוד לפני שהלך לעולמו.

גם במותו המשיך פוקו לעורר סערות, הפעם על רקע היחס השלילי לחולי ונשאי איידס. לאחר שהשמועות על מותו מאיידס נפוצו בעולם, הגדיר אחד מידידיו של פוקו את הפרסומים על מחלת האיידס כ"הוצאת דיבה", וטען שפוקו לא היה חולה במחלה. בשנות ה-80 מחלת האיידס נתפסה כ"אות קלון", והפרסום על מותו של פוקו העלה את הנושא לסדר היום הציבורי ובמידה רבה סייע להתפתחות השיח על מחלת האיידס.

רלוונטי, יותר מתמיד
לפוקו נודעה השפעה רבה על חוקרים רבים, גם ברמה התיאורטית וההגותית, אך גם מבחינה אישית. הוא סייע לרולאן בארת להתקבל ל" לקולז' דה פראנס", אחד מהמוסדות האקדמיים החשובים והיוקרתיים בעולם. לימים, בארת, אחד מגדולי הסמיוטיקאים וחוקרי התרבות, תרם אף הוא תרומה ניכרת לתחום, ועבודותיו נחשבות מאבני היסוד של כל המחשבה סטרוקטורליסטית-פרשנית, במידה רבה בזכות פוקו וזאת למרות מערכת היחסים המורכבת והמתוחה בין השניים.
עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.