>  > 

רעש הצריכה

בין הקניונים והכבישים הרחבים של יאנגסטאון, אוהיו, עולות בראשה של דנה ג. פלג מחשבות על קפיטליזם, השמנה ותרבות הצריכה

סונדרה לוקחת אותי לסיור במקום שבו נולדה וגדלה מימי, עד גיל 5. מימי, למי שעדיין לא יודע, היא בת זוגי. סונדרה היא אמא שלה. היא גרה באוהיו, בשכונה סמוכה לעיר לא גדולה בשם יאנגסטאון. זו שכונה יפהפיה: בתים גדולים, מרפסות רחבות, מדשאות ענקיות. בעצם, כל השכונה היא מדשאה ענקית עם כבישים קטנים בתוכה. בארץ, רק מיליונרים יכולים להרשות לעצמם לגור במקום כזה, אולי.

"כשהמקום נבנה", מספרת לי סונדרה, "קראו לזה 'פיל היל' (גבעת הגלולה), כי רק רופאים יכלו להרשות לעצמם לגור כאן". מאז, לפני כשלושים שנה, נסגרו מפעלי המתכת, המעסיק העיקרי בעיר, וגם בית החולים, המעסיק השני בגודלו, הצטמצם מאוד. במחיר של דירת שני חדרים בסנטה קרוז (או בתל אביב) אפשר להשיג כאן וילה גדולה. זה יפה, והאנשים חביבים זה לזה, אבל יש משהו נורא בודד במרחק הזה שבין הבתים.

עבור מי שגדל בשיכון מלא כניסות, או אפילו בבנין בן ארבע קומות בעיר, זה נשמע חלומי. אני אוהבת שקט, ועם כל זאת, לא הייתי רוצה לגור כאן, במקום שבו הרעש היחיד שנשמע הוא נהמת מנועי המכוניות שנכנסות ויוצאות. כי, בעצם, חוץ מלטייל עם הכלב, אין כאן לאן ללכת, ואת המלים "תחבורה ציבורית" אנשים כאן לא מכירים - לכל מקום צריך לנהוג.

אין כאן אפילו פארק לילדים, כי כנראה שבכל השכונה העצומה הזאת אין מספיק משפחות עם ילדים, וגם אם יש, יש להן חצר אחורית וחצר קדמית שבהן אפשר להקים גן שעשועים שלם נדנדות, מגלשות והכול - מפלסטיק.

"מה היה כאן קודם?" אני תוהה, "אה, סתם יער", היא עונה באדישות. אני רק מסתכלת מבעד לחלון המכונית. אצלי המילים "סתם" ו"יער" לא מתחברות.

עוברות לשכונה היהודית
אנחנו יוצאות מהשכונה. הכבישים מתרחבים קצת והרווח בין הבניינים הולך ומצטמצם. הבתים עצמם מאוד דומים זה לזה - כולם עשויים לבנים אדומות כהות, ועדיין ניכר בהם איזשהו הדר. זו היתה השכונה היהודית של יאנגסטאון.

הנה, סונדרה מראה לי בית שנראה כמעט נטוש. רק האופניים במרפסת הקדמית מעידים על כך שגר שם מישהו: "זה היה הבית שלנו", היא מציינת.

למשפחה של מימי יש שורשים עמוקים בעיר הזאת: סבא שלה, ג'ו, הגיע לשם לפני כמעט 90 שנה, כנער צעיר, ושם פגש את נעמי (באנגלית אמריקאית מבטאים את זה נעומי), מורה לעברית, שהיתה לפחות דור שלישי בעיר. זו הייתה סבתה האהובה מאוד של מימי. ו"כאן", מראה לי סונדרה בעודנו ממשיכות לנסוע, "היה הבית של סנדי", הלוא הוא בעלה השני (שנפטר כבר). אז אנחנו מגיעות למקום בו נהגה מימי לשחק עם בנו הצעיר של סנדי, גלן, היום בימאי ומפיק בהוליווד. סונדרה מורה עכשיו על הבית שממול. "כאן גר דוד הארי", היא מספרת. "מימי הייתה יכולה לעבור בין החצרות בשכונה ולהגיע לבית של סבתא. הנה הוא כאן".

בתוך השקט המעיק אני שומעת נקישה: סונדרה נועלת את דלתות המכונית. היום זו שכונת מצוקה. מתישהו, בשנות השבעים, לפני שמפעלי המתכת נסגרו, הייתה כאן שביתה גדולה, ובעלי המפעלים הביאו פועלים עניים, רובם שחורים, שיחליפו את העובדים הרגילים. הם נשארו כאן, ואילו המעמד הבינוני, שרובו הורכב מיהודים, נטש את השכונה ועבר לשכונות אחרות, למקומות אחרים, כמו השכונה שבה מתגוררת סונדרה כיום. יש לה בית ענק שבנה לה אבא של גלן.

אין דאון טאון
אנחנו ממשיכות הלאה ויוצאות מהשכונה. הכבישים מתרחבים, וברור לגמרי שזה לא אזור מגורים. כבישים ארוכים ארוכים, עוברים דרך מדשאות ירוקות, לפעמים עצי צפצפה שעליהם מרפרפים ברוח, וביניהם מגרשי חנייה ענקיים, שמקיפים מסעדה או חנות גדולה. אני קולטת שזה מה שראיתי מהחלון במטוס: פסי כבישים, ומשני צידיהם ריבועים משורטטים. שטחים עצומים. אין כאן רצף של בתים, לא משהו שאפשר לקרוא לו רחוב, רק כבישים ארוכים ומרכזי קניות, שיש בהם לרוב מסעדות רשת וחנויות רשת.

"מה יש במרכז העיר", אני שואלת. "איפה הדאון טאון?"
"אין", היא עונה במשיכת כתפיים. "הכול מת שם".

אני חושבת על רחוב פסיפיק היפה בסנטה קרוז ומתגעגעת פתאום לבתים של עיר, לאנשים שהולכים ברחוב, אפילו לאוטובוסים. נמאס לי מהנסיעה האין סופית באוטו, מנוף מגרשי החנייה.

מכוניות, לא אנשים
והעצים הירוקים? אני חושבת שאילו היה תכנון שמיועד להולכי רגל היו יכולים להיות כאן הרבה יותר. אבל אפילו בין מרכז קניות למשנהו צריך ללכת עשר דקות. הכול מתוכנן כאן למכוניות. אדם נכנס למכונית, מגיע למקום, מחנה, קונה וחוזר למכונית. זהו. אין קשר בין אנשים. ועם כל הנסיעות האלה, אין להתפלא שהאמריקאים הם האומה שבה האחוז הגבוה ביותר של אנשים שסובלים מעודף משקל חולני.

עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. עמכם הסליחה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...