> 

צו ראשון - חלק א'

חלק ראשון מתוך שניים של מדריך ללסבית המתגייסת. למי מספרים מה? איך שומרים על פרטיות? ומה רע בפוסטרים של אנג'לינה ג'ולי?

אתן עומדות לפני גיוס לצה"ל, ומלבד הלחץ שיש לכל בת במצבכן, מתרוצצות לכן בראש אלף מחשבות שקשורות, איך לא, למי ומה שאתן.
אחרי שתיקחו נשימה עמוקה ותבינו שהשד לא נורא כל כך, קחו כמה דקות לקרוא את הכתבה הבאה. ניסיתי לאגד פה כמה מהשאלות הכי נפוצות שנשאלתי על ידי קוראות במהלך השנה האחרונה ולהציע את תשובותיי. מפאת אריכות הדברים, בחרתי לפרוש אותם על גבי שתי כתבות - זו והמשכה שיפורסם מחר. כמובן שלא מדובר בתורה מסיני, ואישה באמונתה תחיה, אני יכולה רק להציע קצת ידע שנובע מהרבה ניסיון.

רק לפני שאתן מתחילות - הכי חשוב, מתגייסות צעירות, לזכור לקחת הכל בקלות, ליהנות הכי שאפשר ולשמור על עצמכן.
ונתחיל:

ארונות בצבא הם לא רק על מדים, או: מה לספר למי?
א. מול מפקדים - אם יש דבר אחד שצה"ל מתאפיין בו, אלו שיחות. שיחת מיון, תחילת קורס, אמצע קורס, סוף קורס, שיבוץ, חיתוך מצב, פתיחה, סיכום ומה לא. בשיחות כאלה ישאלו אתכן מפקדים ומפקדות שונים שאלות על הבית, הבסיס, ההשתלבות שלכן, וכל דבר אחר שאתן חושבות שכדאי שהם ידעו או שהם עשויים לסייע בו.
אז מה, לספר להם שיש לכן חברה או לא?
אני מהדוגלים בשיטת ה"לא".
כמובן שאם נטייתכן המינית מביאה עמה דברים לא נעימים שמשפיעים על יכולתכן לתפקד כראוי (אין לאן לחזור בסופי שבוע, שאר הבנות מציקות לכן) אפשר לשקול את הדברים מחדש, אבל אחרת פשוט אין שום סיבה לספר. זה לא אומר שאתן לא גאות במי שאתן, זה אומר שאתן משכילות לא לנדב מידע שלא ידוע איך יתקבל על ידי הצד השני.
שאלו אתכן בשיחה? כאן זה כבר תלוי במערכת היחסים שיש לכן עם המפקד/ת. אני לא בעד לשקר, אבל אם יש לכן ספק קל שזה משהו שעלול להתנקם בכן בהמשך הדרך, אני מוכנה לקרוא לזה "שקר לבן".
ומה עם תחקירים ביטחוניים? שאלה טובה. אפשר לשקר, או לספר את האמת אבל להיות מוכנות להתמודד עם הפגיעה האפשרית בקבלה לתפקידים רגישים. גם כאן אני מהמאמינים בלספר את האמת ויהי מה, אבל חשוב לזכור שמדובר במידע שעלול לשמש נגדכן, לא מתוך הומופוביה, אלא מאלף סיבה וסיבה מוצדקות.

ב. מול חברות למחלקה/מדור/אוהל - באזרחות, התשובה לשאלה "לא מסוכן לצאת מהארון?" היא "אם מי שספרתי לו ייקח את זה רע, גם ככה הוא לא היה מישהו שרציתי בחיים שלי". ברוכות הבאות לצה"ל, פה אתן לא בוחרות את חברתכן, את מי שישנות אתכן, ואת מי שמבלות כל רגע של כל יום סביבכן. אם תספרו למישהי שתיקח את זה רע, אין איך לברוח ממנה. מחר תקומו לידה שוב. מזעזע כשחושבים על זה. לכן חשוב לספר רק למי שאתן באמת סומכות עליה, מישהי שכבר מספיק קרובה אליכן כדי שתוכלו להיות בטוחות עד כמה שניתן שהיא לא מתכוונת להפוך אתכן, ממחר, למוקד הרכילות היחידתי.

לראות ולא לגעת
הצבא, ברוב המקרים, הוא שם אחר ל"הרמון". עד עכשיו הלכתן למינרווה כדי להכיר בנות? הייתן צריכות להתלבש יפה וללכת לרשפון? לא עוד. הצבא מאפשר לכן להיות הכי מוזנחות בעולם, הכי עייפות, הכי עצבניות, ובכל זאת להיות מוקפות בעשרות בנות, לישון איתן באותו מקום, לאכול איתן ובל נשכח, להתקלח איתן. איך מתמודדים עם האושר הזה? באיפוק. הערות מתחכמות בזמן שמתלבשים והצעות מגונות תוך כדי מסדרי הבוקר הן מתכון בטוח להרחקת בנות שאחרת היו עשויות להתעניין ולסיום כל שבוע עם כמה שעות ביציאה.

ת"סים זה כמו מצעד הגאווה רק על מדים, לא? או: פחות זה יותר
בבסיס שלי, על דלת משרד הקישור למילואים יש מדבקה גדולה "אתמול בלילה (תמונה גדולה של שפתיים) נשקתי בחורה". כשנכנסים למשרד שמאחורי הדלת נתקלים בדגל גאווה שמשמש בתור מפת שולחן של אחת הפקידות, עשרות שלטי "לחיילת הכי טובה בקישור, מתה לראות אותך בין סדיני מיטתי, מיטלוש" וביניהם כמה פוסטרים, מהגדולים שראיתי בחיי, של אנג'לינה ג'ולי (שמישהי תסביר לי מה כל כך מיוחד בה?!).
מעלה חיוך מצד אחד, לא יאה ומוגזם מצד שני. אין שום סיבה לנפנף יותר מדי במה שאנחנו מעדיפות לאהוב, בדיוק כמו שלא היה במקום אם החדר היה מלא במפות עם לבבות ופוסטרים של ליאונרדו דיקאפריו. גיל 18 ויציאה מהארון הם שני דברים שבדרך כלל מדליקים את כל סוויצ'יי הנפנוף וההתרברבות שהמציא האלוהים, אבל הצבא הוא לא המקום לזה. להתגבר על הפיתוי, ולהסתפק במאוס-פד עם התמונה של החברה ועט בצבעי הקשת.

צנעת הפרט? מה זה בכלל?
לא אשכח, שבלילה הראשון של הטירונות שלי, אחת הבנות באוהל התקשרה ובכתה לחבר שלה בטלפון, אחרי כיבוי אורות. "לא תאמין," היא יבבה "אני מרגישה כאילו לקחו ממני את הזהות, כאילו הפכו אותי לחלק מפס ייצור". "תרגיעי, עוד לא עברו 10 שעות מאז שהגענו לפה" מישהי סיננה לה, כולנו צחקנו, ובזה זה נגמר. אבל היום, במבט לאחור, אני מבינה שהיה משהו במה שהיא אמרה. כל אחת מכן מגיעה לצבא בשלבים שונים של הכרה, בשלבים שונים של פתיחות. יש ביניכן שלא ישנות בלילה מחשש שמישהי תגלה שהן לסביות, יש שלא ישנות כי הן עסוקות בקישוט האוהל בבאנרים של קל"ף מיום הגאווה האחרון, יש שבכלל לא בטוחות מי הן ומה הן, ויש שישנות יופי כי מה 'כפת להן. הצבא, לעומת זאת, הוא מקום מאוד אחיד. לכל אחת יש את המקום שלה, המרווח שלה, התפקיד שלה, המיטה והארונית שלה. אתן אלו שצריכות להתאים את עצמכן לתנאים, ולכן - מי שדואגת למה יאמרו ומה יחשבו עליה - אם עד עכשיו חשבת שקשה לך להסתיר, מעכשיו תאלצי לפתוח עשר עיניים לפני שאת קוראת כל מכתב מהחברה ועשר אוזניים לפני כל שיחת לילה. אין כזה דבר פרטיות בצבא, ומי שלא תדאג להצניע את מה שהיא לא רוצה שיגלו, סופה להפוך למוקד העניין.

מצא מין את מינו
לפני הכל, הצבא הוא מקום מצוין לפגוש בנות. בנות נחמדות, בנות בגילכן, בנות שיש לכן שנתיים שלמות לעשות להן עיניים.
אני, אישית, מצאתי אהבה בצבא פעמיים. עצתי? קחו הכל לאט. אין כמו אהבה בירוק-זית כדי להעביר את הימים כמו על ענן. זה בדיוק המקום להחליף מבטים במסדרון, לשבת לידה באוטובוס, להזמין אותה לקולה בשק"ם. אהבה בצבא שקולה בעיניי לפרח שנפתח, יש משהו באיטיות התקדמות הפז"ם שמוסיף הרבה התרגשות וחן למערכות יחסים.


עד כאן לפעם הזאת. ומחר - איך מתחילים עם מישהי בצבא? גילו אותי, מה לעשות? איך מתמודדים עם געגועים לחברה, ועוד.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...