עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

האם כולנו בעצם גברת דאלווי?

האם גם אנחנו, כמו הגיבורה של וירג'יניה וולף, עורכים מסיבות כדי להסתיר את הבדידות? כדי לכסות בשיחות קטנות, מוזיקה ואוכל את החורים העצומים שהחיים פוערים בתוכנו? ואולי היא כתבה את הסיפור הזה כדי להציב בפנינו מראה ולומר שצריך להיות אמיצים, נועזים, ובעיקר אמיתיים עם עצמנו?

את וירג'יניה וולף פגשתי בראשונה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, בספריה העירונית ברמלה. מישהו החזיר את "גברת דאלוויי", והספר היה מונח על השולחן של הספרנית בשעה שניגשתי אליה לשאול ספר אחר שבחרתי. "יום רגיל בחייה של אשה רגילה", תואר הספר בקצרה, ואני לא יכולתי לכבוש את הסקרנות. מה כבר יכול להיות מעניין ביום רגיל אחד בחייה של אשה רגילה אחת?

קראתי את הספר לאט ובזהירות. היא לא קלה, וירג'יניה, וכמו הנהר בו התאבדה, המילים שלה שוצפות וסוחפות, אך בו בזמן שקטות ועמוקות. המילים מתחברות למשפטים שמתחברים לפסקאות שמתארות מציאות שהיא כל כך ייחודית ופרטית, אך בו בזמן מתאימה לכולנו. פתאום, הבנתי שהאנשים סביבי הם גברת דאלוויי, שבויים מרצון בתוך מסגרות, בתוך עולם שבו החוקים מאוד ברורים וחדים, עולם שבו יש "נכון" ויש "לא נכון", ויש מאבק מתמיד אחר ביטחון, אחר יציבות.

השנים עברו, ומיס דאלוויי לא הרפתה ממני. בכל פעם אני קורא את הספר מחדש ונמלא במחשבות חדשות, תובנות שלא היו יכולות להיות שם קודם. הקילומטראז' בכבישי החיים, האכזבות וההצלחות, רגעי המשבר ורגעי האושר - כל אלה נותנים פרספקטיבה אחרת, מיוחדת, שונה בכל פעם מחדש, לסיפור הנפלא הזה.

האם קלריסה דאלוויי היא בעצם כל אחד מאיתנו? אותה אשה שעורכת מסיבה חגיגית למיטב חבריה ומכריה, ופתאום מבינה שכל חייה אינם אלא ריקנות מתמשכת? האם גם אנחנו, כמו קלריסה, עורכים מסיבות כדי להסתיר את הבדידות שלנו? כדי לכסות בשיחות קטנות, מוזיקה ואוכל את החורים העצומים שהחיים פוערים בתוכנו? ואולי וירג'יניה וולף כתבה את הסיפור הזה כדי להציב בפנינו מראה, תמרור אזהרה, להראות לנו שהחיים שאנו מנהלים יכולים, ואולי אפילו צריכים, להתנהל אחרת לגמרי? שצריך להיות אמיצים, נועזים, ובעיקר אמיתיים עם עצמנו?

כל מה שאני רוצה זה שהוא יהיה אמיתי
"מהם הדברים הקריטיים לך בבחור שאתה יוצא איתו?" שאלה אותי לא מזמן עממית. "זה מאוד פשוט", עניתי. "כל מה שאני רוצה זה שהוא יהיה אמיתי". ולפעמים נדמה שזו התכונה שהכי קשה למצוא אצל אנשים. בואו נודה: רובנו לא אמיתיים, אפילו לא לעצמנו. נדמה לי שרוב בני האדם מתפשרים כל הזמן. מתפשרים על האנשים שסובבים אותם, על העבודה שמפרנסת אותם, על החיים שהם מנהלים ומתחזקים יום יום. אפילו על מערכות היחסים שלהם.

אולי אני רומנטי מדי, אבל איכשהו תמיד נראה לי שאהבה גדולה ואמיתית בין שני אנשים אינה יכולה להיעלם לעולם. גם כששני אנשים שאהבו נפרדים, ותהיה הסיבה אשר תהיה, תמיד תהיה ביניהם סוג של סערה, חזקה, מהדהדת, כזו שתגרום לדפיקות לב מהירות רק מהמחשבה על זה שפעם. ולכן זה כל כך עצוב לראות מערכות יחסים שקיימות רק כדי להתקיים. רק בגלל שככה יותר קל, משום שככה צריך. ואולי זה אני שטועה, ושהאהבה ההיא, הישנה, עדיין נמצאת שם, אבל כבר לא מדובר באותה שריפה גדולה שיצאה משליטה, אלא יותר גחל קטן שממתין להיכבות, או להצית שוב מדורה.

גברת דאלוויי בחרה בגבר שייתן לה חיים יציבים ונוחים, לעומת הגבר שאהבה באמת, שהסעיר אותה ואת חייה. היא קיבלה החלטה שפויה, רציונלית, והלכה בעקבות מה שנכון. מאוחר יותר, כשכבר היתה מכוסה בחיים האלה עד צוואר, הבינה שעשתה טעות. כמו וירג'יניה וולף בעצמה, וכמו רבים מאיתנו, היא היתה כלואה בתוך מציאות חסרת משמעות עבורה, כזו שהתקיימה שם רק מכוח האינרציה, זוגיות שהיתה מאוד יציבה, אך בו בזמן גם ריקנית וחלולה.

להיעלם לחלוטין בזרועותיו, להיספג בתוך המילים החמות
לכל אחד יש את הסגנון שלו לאהבה. ובכל אחד מאיתנו יש את הדחף הזה, בין אם הוא חלש או חזק, להיסחף בעקבותיה. להיעלם לחלוטין בזרועותיו של מאהב, להיספג בתוך המילים החמות שלו, בתוך החיבוקים הארוכים שלה. לפעמים צריך לדעת לשחות מהר אל החוף לפני שנטבע, ולפעמים אפשר לתת אמון בה, באהבה הזו, ופשוט לתת לה לסחוף אותך למקום אחר, לזמן אחר, למציאות אחרת.

האם אפשר למצוא את נקודת האמצע, השילוב בין אהבה יציבה לבין אהבה יצרית, סוערת ומטלטלת? זו האחרונה משמשת בסיס לסרטים וספרים רבים, אותה אהבה "לא נכונה", שמגיעה בזמן הלא נכון, ועם האדם הלא נכון, אבל באופן מסתורי מושכת את הגיבורים אליה כמו שפרפרי לילה נמשכים אל מותם בלהבה. במציאות אנחנו נמשכים בדיוק לדבר ההפוך, לקבוע, ליציב, לשפוי. ואלו מאיתנו שאוהבים את הגלים הסוחפים, את הלב המתמלא בפרפרים ואת הכאב שבא בעקבותיהם - נידונו כנראה לחיים סוערים ומרתקים, שיש בהם שיאים של אושר, אבל גם רגעי שפל של בדידות ואכזבה כואבת.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...