עוד בתרבות ובידור
 >  > 

הקול - קול יעקב

יואב טל מספר הפעם כיצד מילותיו של יעקב גלעד מלוות את חייו

בוקר.
אני נכנס למשרד, אני ממהר לחדר שלי, חולף במהירות על פני החדר של ח':
"רק על הקווים, רק על הקווים", אני לוחש לעצמי, "ש- ח' לא תרצה לספר לי על פיגועים."
שניה לפני שאני מצליח לחמוק לחדר שלי אני שומע את ה- "מה יהיה???" המוכר, אני נעצר, מסתובב, חוזר לאחור ונכנס לחדר של ח'.

"מה יהיה?"
"יהיה טוב."
"מה טוב? מה טוב?? כל יום יותר גרוע!! אני חושבת שאנחנו הולכים לאבדון, עוד שנה שנתיים, כבר לא תהיה מדינה!"
"אוף, ח', אני שומע את זה כבר עשרים ומשהו שנה. במדינה הזו חיים מיום ליום, מרגע לרגע."

בשלב הזה אני שולף את נאום כל המלחמות שלי: נולדתי ליום כיפור, גדלתי בשלום הגליל, הייתי בתיכון באינתיפאדה, קיבלתי הקלות בבגרויות במלחמת המפרץ ואני רואה את כל אירועי השטחים בטלוויזיה. אף אחד לא ימכור לי שפעם היה פה טוב במיוחד, אף אחד לא יגיד לי שרע פה במיוחד.

אני מתנתק מח', היא הצליחה להרוס לי עוד בוקר, אני צריך למצוא את המקום המנטלי השקט שלי, וכמו אלי מקביל ביום רע אני מזמזם את שיר הנושא שלי. הנה באות הגיטרות, ופתאום קולה הרך של יהודית רביץ שר את השיר "ימים טובים":

מילא, שיהיו ימים כאלה,
יש רעים יותר מאלה,
וזה לא כל-כך נורא.
מילא, שיהיו ימים כאלה,
יש טובים יותר מאלה,
הם יבואו חזרה.

אף על פי שלרוב המצב פה מתוח
ומה כבר לגמרי בטוח, כשאין לזה סוף?
בכל זאת בינתיים הדרך נמשכת
ולנו נשאר רק ללכת.


אחחחח אני מרגיש כמו בפרסומת לקל-גרון: "הוקל לי, באמת! הוקל לי!"
האיש שמאחורי שיר הנושא האקטואלי שלי (שנכתב בשנת 1979) הוא יעקב גלעד. אנחנו לא מכירים, לא נפגשנו מעולם, ובכל זאת הוא מצליח לשרטט את קווי המתאר של חיי ביד אמונה. הוא מצליח בדימויים רזים ופשוטים להגיד את כל הדברים שאני על מנת לבטא אותם צריך כאלף מילים, אתר אינטרנט לכתוב בו ועורכים שמורטים שערות כל פעם שהם רואים הודעה ממני בתיבת הדואר הנכנס שלהם.

הנה דוגמא:
באיזשהו שלב בחיים אחרי שעזבת את בית הוריך הוא מפסיק להיות ביתך. החדר שגדלת בו, שבו הדבקת פוסטרים מעיתוני נוער והחבאת חוברות כחולות מתחת למזרון (או במקרה שלי מעל הארון, כמה אירוני), הופך להיות חדר עבודה/חדר מחשב/החדר של האחיינים הקטנים שלך. אתה צובר רהיטים, מכשירי חשמל, בגדים ואוברדראפט! אתה מביט בחשבון הבנק שלך ומנסה לבדוק אם כשעוצמים עין אחת לא רואים את הסימן מינוס לצד המספר המבהיל שרשום שם. את הבגדים הרי לא תמכור, (מה לעזאזל חשבתי כשקניתי את הסוודר הזה?!) כל מכשירי החשמל שלך ביחד לא יעלו אפילו צל של חיוך על שפתי הבנקאי שלך, אתה שוקל לחזור להורים ולחסוך, אבל לאן תחזור?
תעזוב את ת"א?
תיסע חזרה לעיר הנמל שגדלת בה, מה יש לך שם?

אז אתה נוסע לבקר ונשאר לישון בלילה, רק כדי לנסות לראות איך זה יהיה.
אבל הבית שלך שהיה פעם הבית הכי קיצוני בשכונה הכי דרומית בעיר, שמוקף דיונות ענקיות, מוקף עכשיו בניינים. על מגרש הכדורגל שבנית עם החבר'ה, בנו בית ספר שהצלצול שלו מתעקש להעיר אותך בשעות לא אנושיות. (אמא, את בטוחה שבזמני הלכו לבית הספר בשעה 8:00?!)

השכנים שאהבת עזבו, השכנים ששנאת נשארו.
המיטה שלך קצרה וצרה מדי, הבגדים שנשארו בארון קטנים עליך ומזעזעים בטעמם (אם כי המכנסיים האלה דווקא הולכים עם הסוודר המזעזע שיש לך בבית), אתה מרגיש כמו גוליבר בארץ הגמדים, הכל נהיה קטן עליך כולל הג'ינס הצמוד שהבאת איתך, אתה מרגיש מוזר, אתה מבין מאוחר מדי שזה בגלל שהבטן שלך לא מקרקרת, אתה פשוט מוקף באוכל!

הג'ינס הצמוד שלך התייאש ולקח מונית חזרה הביתה לת"א וגם אתה יודע שלא תחזור לפה. תמיד נעים לבקר אבל לעולם כבר לא תחזור. אתה נוסע חזרה לת"א, אתה חושב על החבר'ה מהתיכון, מהשכונה, על טיולים, ים, על ימים שהיו, אתה מרגיש פתאום קצת כבד, קצת גדול, מישהו שיש לו עבר.

"מתי כל זה קרה?" אתה שואל את עצמך ופתאום איפשהו בין צומת בית דגן לירידה לאיילון, אתה נזכר ששכחת להחזיר טלפון, שמחר אתה יוצא לשתות ושביום ראשון על הבוקר יש לך מה זה תיק על הראש. הסלולרי אולי קולט בכל הארץ אבל אתה רק עכשיו מרגיש שחזרת לאזור חיוג 03.

לקח לי בדיוק שלוש מאות שלושים ושלוש מילים לספר לכם את מה שיעקב גלעד כתב בשנת 1980 (כשהוא רק שנה יותר מבוגר ממני), בשיר "דרך הכורכר":

אני הולך בדרך הכורכר
בפיתולי אותו מסלול מוכר
ושוב נדמה שזה אותו צרצר שר,
מתחת שיח הצבר.
שני הברושים בשער הקדמי
שומרים על סף הבית של אימי,
ועל עמוד בטון טבוע שמי
שרשמתי פעם בעצמי

שמתם לב איך הוא אומר בפשטות על הבית שבו הוא גדל שהוא "הבית של אימי", איך הוא בפשטות מסביר את תחושת החיבור-ניתוק הזו? אבל הבית האחרון הוא מתמצת באמת את כל מה שאני מרגיש בכל פעם שאני חוזר מביקור ארוך בבית אימי:

אני חוזר בדרך הכורכר
אני חושב על אפר ועפר
על מה עכשיו ומה שבעבר,
ועל זה שכבר מחשיך וקר


למה אני לא מסוגל להגיד זה ככה?

אבל יעקב גלעד לא רק כותב את עברי ומקל לי את היום יום. אני אדם שחושב בתמונות, אני מנתח סיטואציות בדימויים, כל עולם ההוויה שלי מורכב מפיסות טריוויה נשכחות, מקטעי תוכניות טלוויזיה וסרטים, משברי שירים, מרפליקות.

וכך גם קרה כשלפני כמה שבועות התפרסמה בפורום תחנה מרכזית קריאה נרגשת. בחור המזהה את עצמו כ"מלאך לבן", עזב את הבית והסתובב ברחובות, מישהו מלא ערנות וכוונות טובות העיר את הפורום. מלא אנשים טובים באמת ניסו לעזור, לסדר לו מיטה ללילה, לתת לו תמיכה ועידוד. הרבה אחרי שנתקבלה הודעה מרגיעה שהעניינים הסתדרו (ואני מקווה שהם הסתדרו לטווח ארוך) ניסרה לי עוד בראש התמונה המנטלית של השיר נמס בגשם, אחד השירים המצמררים שאני מכיר והשיר היחידי שבו נשמע קולו של יעקב גלעד.

את הכשרון של גלעד לתאר בדיוק מכאיב סיטואציות של מצוקה הכרתי עוד מהשיר "ילד אסור ילד מותר" שם הוא שרטט בשלושה משפטים ביוגרפיה מורכבת:

ילד בא אל העולם.
אבא קם ונעלם.
אמא פה ואמא שם.


אבל "נמס בגשם", קרוב יותר ללב אולי משום שבמובהק הוא מתאר סיטואציה שכל מי שיצא מהארון מכיר ומפחד ממנה, שההורים יתנכרו לך ולא יכירו בך. גלעד הצליח לתאר את הדואליות ביחסים שבין הילד הדחוי להורים. הוא עוזב את הבית. הוא אומר: "אחד כמוני לא יגור פה, עדיף לגור במלונה." ומאידך השיר נפתח בנסיון שלו להתקשר להוריו:

גשם יורד בחוץ, הוא לבד וקר לו.
הוא בטלפון הציבורי שומע קול שמוכר לו,
זו אמא שלו מהבית אוטומטית וקצרה:
שלום תשאירו הודעה ואתקשר בחזרה

זה דחוף לו נורא, אבל היא מה היא יודעת?
היא רואה פופוליטיקה, היא בקושי שומעת.
היא אמרה לו: אל תגור פה, וגם אבא שלו אמר:
אחד כמוך, לא אצלנו. לא ביקשנו עוף מוזר.


אגב למי שתמה מה הרקע לעזיבה, שולח יעקב גלעד רמז מוכמן, פרט שנראה לי שאי אפשר שלא לזהות אותו, הוא ממקם את הילד: "בגן הציבורי בספסל מעל הים".

אני חושב על השיר הזה ואומר תודה לאל שיציאתי מהארון לא היתה כרוכה בחרמות ונידויים, שלא מצאתי את עצמי מסתובב ברחובות. מצד שני לקחתי את הזמן חיכיתי שנים ארוכות ומיותרות, יצאתי, והמשפחה שלי קיבלה את זה יפה מאוד. אבל להמתנה של שנים יש מחיר, לצמצום החיים שלך לטווח של ארון יש השפעה ארוכת טווח. וכך, יום אחד בשעת ערב, בעודי הולך מהעבודה ושומע רדיו בווקמן, זה הגיע: שיר שתפס אותי בגרון וחנק אותי. מעולם לא הרגשתי ככה, מעולם לא שמעתי מילים כל-כך ברורות שמתארות את הנפש שלי כמו מפה שבה כל עיקול וכל פניה משורטטים.

הקרדיט למילות השיר נתון לפוליקר, אם כי למדתי שיעקב גלעד היה שותף לכתיבה. אני מתנצל אם אני מוציא את השיר מהקשרו ושם אותו בקונטקסט הומואי, ומצד שני אני לא מתנצל. ככה אני מבין אותו, ככה אני קורא אותו, ככה הוא מתאר אותי:

אתה שורף שעות רבות ועיתונים בערמות כל סוף שבוע
תמונות משפחתיות של אחרים בחלונות שורפות אותך.
אתה יוצא כשיורד החושך לבוש בשחור
אתה נוסע ונוסע במהירות האור
כאילו יש איזה שיא שרק אתה יכול לשבור.

אתה מסתיר את המכות
פצעים פתוחים וצלקות שלא הגלידו
אתה זוכר פרטים קטנים שאחרים לפני שנים כבר שכחו
לפעמים אתה שוקע וסופג את הכל
לפעמים אתה פוגע ביקר לך מכל
כאילו יש איזה כאב שרק אתה, יכול לסבול.

יש שם איזה שיא שאתה לא שברת,
יש איזה כאב שאתה כבר הכרת
יש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור.
אבל יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת
יש עוד אהבה שאתה לא אהבת
יש איזה כפתור שאף אחד, אף פעם לא יסגור.

השיר הזה, שיר הנושא של התקליט "הילד שבך", החזיק אותי שם באמצע הרחוב, עומד ובוכה לראשונה מזה הרבה זמן, פורק תסכול של שנים. אחר כך קל יותר. הלכתי הביתה, שלם יותר, פחות מכורבל בעצמי, מבין שאני בדרך הנכונה.

ועכשיו לאחר שהרבה זמן חלף, באמצע תקופה קשה, כללית ואישית, אני יושב ומזמזם בראש את שיר הנושא שלי: "מילא", אני אומר לעצמי, "שיהיו ימים כאלה, יש טובים יותר מאלה" ואז אני נזכר ביום ההוא ואני מחייך, אני יודע שהימים האלו בטוח: "יבואו חזרה".

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...