עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

ההומו והעיר הגדולה - 4

ניר ממשיך בסקירה האנתרופולוגית שלו של עולם הסקס של ברלין - עוד ברים, עוד חדרי חושך - ומקרים בהם הפעילות האינטנסיבית מגיעה רחוק מדי

תקציר הפרקים הקודמים: ילד-טוב-ישראל הגיע במפתיע לברלין, חבש את משקפי האנתרופולוג והחל לחקור את עולם הגייז המקומי. הוא גילה כי לא רק שהחופש מוחלט וכי להיות גיי בבירת גרמניה המאוחדת הינו כמעט צורך, אלא שאחד האלמנטים המרכזיים המאפיינים את חיי הגייז הוא נושא הפתיחות המינית, ניסיון של כל דבר, והתהוללות חסרת גבולות ומעצורים. אין פטיש שלא הוכנס בברכה תחת כנפי המיינסטרים של הקהילה המקומית, ואין דרך פורקן שאינה לגיטימית. בשבועות האחרונים תיאר הכותב מעט מההוויה, מראה העיניים ברחובות ובגנים, הנהירה אחר פטיש מעל דפי הרשת וכן הצצה ראשונית לאחד האלמנטים הבולטים של חיי הלילה הברלינאים: חדרי החושך. לשם כך הביא כדוגמא את הבר המיתולוגי בברלין: תומס בר, בר חדר החושך שבמשך כעשרים שנה מהווה את אחד מעמודי התווך של חיי הקהילה המקומית.

אלא שאם בכך היה מסתיים העניין - דיינו. הרעיון שקיימים מספר ברים עם חדרי חושך אינו כה סנסציוני, איך שלא מסתכלים על זה. אבל כשרעיון חדר החושך הופך להיות חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה - או אז אפשר לומר כי משהו שונה הולך ומתהווה לנו מול העיניים. וכך הדבר הוא בברלין. תומז בר קיים כבר עשרים שנה, וטוב שהוא קיים. אלא שבפרק הקודם כבר הוזכרה המגמה המקומית באיזכורו של פרינס קנכט. וזו אכן המגמה. אם נעיף מבט לרגע על רובע פרנצלאואר ברג, המהווה את המתחרה הגאה במזרח לרובע שוננברג במערב - המגמה תזעק מול עיננו השמיימה. סביב תחנת שונהאוזר אלה, כמעט המקבילה של נולדורף פלאץ במערב, הופכים החיים הגאים לחגיגה בלתי פוסקת. וכאן, בניגוד למערב, כמעט הכל חדש (פחות מעשור) ומבוסס על הנורמות החדישות ביותר.

ומה זה אומר?
אם נצא מהתחנה ונכנס לרחוב גרייפנהאגנר נגלה למול עיננו את גרייפבאר. כניסה - עם צלצול בפעמון בלבד, כמובן, ובפנים בר רגיל ונורמלי. בעלי המקום החליטו לעזור לבאי המקום במעבר משתיית אלכוהול לפורקן פרוטאינים ויצרו בדרך חדר רחב ידיים אפל מעט. כמובן שגם בבר וגם בחדר הביניים מוקרנים סרטים ממיטב סרטי הסקס החד מיני. אם ממשיכים מאותו חדר אפל מעט מגיעים להצטלבות: מימין - חדר החושך, משמאל - השירותים, שלא פעם אפשר לראות קבוצת אנשים היוצאת מחדר החושך ועוברת לתאי השירותים. ואלא אם האופנה החדשה בחסכון במים היא השתנה קבוצתית לאסלה, תוך כדי גניחות ורעשים לא ברורים, הרי שנראה כי גם תאי השירותים מהווים חלק בלתי נפרד מההוויה המינית המקומית.

חדר החושך עצמו אינו רחב ידיים במיוחד, כולל כמה כוכים, כמה תאים שאינם נסגרים הרמטית אלא בפיסת בד פשטנית, ושני תאי שירותים כימיים שעברו הסבה לתאי זיונים הנסגרים הרמטית. אלא שנראה שהוויית הפלסטיק והאפשרות, הלא דמיונית כל כך, של התפרקות עזה מדי בפנים שתוביל לתנודות התא, כמו גם גודלו המצומצם משהו (מה לעשות - זה לא ממש השימוש עליו חשבו היצרנים), מובילים, כאמור, לנהירה לא פעם לתאי השירותים הסטנדרטיים. בכוך האחרון והחשוך מכולם ניתן גם למצוא סלינג ופריטי עור מסויימים להגברת החדווה.

בר אחד. נצא ממנו ונלך במורד הרחוב, כמאה מטרים, ונגיע לבר הבא - שטאלרוהר. אותו עקרון - פעמון, כניסה, בר, חדר חושך (ירידה במדרגות) ועקרון דומה - אלא שכאן אפשר גם למצוא כיסא רופא שיניים, למתעניינים בהוצאת סתימות בחושך או באימונים לקראת חקירות השב"כ.

יוצאים, יורדים במורד הרחוב עוד כמאה וחמישים מטרים - ומגיעים לפיק אב. אותו עקרון, אותו הדבר. פעמון, כניסה, בר (אבל הפעם יש כל מיני תמונות עתיקות על הקירות), סרטי סקס, חדר מעבר, חדר חושך... הפרנציפ הרגיל. ואם נחליט לעבור את הכביש לצד השני של שדרות שונהאוזר, ממש בצמוד לברגר קינג נגלה את מידנייט סאן, שאך זה מכבר נפתח. פעמון, כניסה, והפעם מדובר בבר מושקע למדי, רחב ידיים, שבאופן מפתיע פועל על אותו העיקרון, רק רחב יותר. חדר החושך עצום מימדים, ובנקל אפשר ללכת לאיבוד למספר דקות. מדובר במערכת חדרים, חלקם חשוכים יותר, חלקם פחות, בחלקם לא ניתן לראות את קצה החדר גם אם מדליקים מצית. בחלקם תאים להתבודדות, סגורים או פתוחים חלקית, יש גם מקלחות (!) ואפילו שני חדרים עם מיטות של ממש.

לא רחוק משם אפשר למצוא את הבר המתהדר בשם הכל כך מקורי - דרק רום. בכניסה, לאחר הצלצול בפעמון כמובן, האורח מתבקש לאחסן את בגדיו בתוך שקית פלסטיק גדולה (נו, איזבל שכזו) שנסגרת עם גומיה, נרשם עליה מספר, אותו רושמים גם על כף ידך (יש בזה משהו מצמרר, תודו). היה לכותב שורות אלו ויכוח לא קל עם הבר-מן (שהוא גם הדור מן, גם איש המלתחה וגם הקופאי), כשהוא התעקש להפקיד באותה איזבל ארעית רק את מעילו ואת הסוודר. אמנם אין כל כלל שאוסר זאת, אבל נוכח העובדה שכל יושבי/עומדי/כורעי הברך במקום לבושים, אם הם לבושים, רק בתחתונים (היה איזה אחד עם גופיית עור מוזרה משהו), מבהירים עד כמה לא רגילים באי המקום ברעיון של מחקר אנתרופולוגי. למה, מה יש כאן לחקור? הרי זו דרך החיים הסטנדרטית לא?

בפנים ניתן למצוא מעין דוכן קטן, שבעלי המקום החליטו שמדובר בבר, המסוגל לספק שניים וחצי סוגי משקאות, וגם אלו בעיקר מתרמוס. עיקר האקשן - מאחורי הוילון - מערכת קטנה של חדרי חושך, שעל פי עוצמת הריח, לא ממש תעבור את מבחן הניקיון של אגף התברואה המקומי. והמיניות נשפכת מכל כיוון ובכל פינה אפשר למצוא את הפורקים את עול היום בדרכים מגוונות, בזוגות, שלישיות וקבוצות. עוד דוגמא לבר.

להמשיך?
כפי שאמר לי אדמונד, אחד מבעלי הבר שטילר דון, אחד הברים הותיקים במזרח שמצליחים להחזיק מעמד, גם ללא חדר חושך: " הבר הזה היה מאד פופולרי לפני עשר שנים אבל בחמש שש השנים האחרונות הכל בברלין הופך להיות דרק רום. היו פה בסביבה מספר ברים שנסגרו וכל יושביהם באו אלינו. והערב היחיד שמלא כאן זה ימי שני. למה? אף אחד לא יודע. זה פשוט הפך למקום מפלט פעם בשבוע, אחרי התהוללויות של סוף השבוע כנראה, שאנשים רוצים סתם לפגוש אנשים. חלקם הולכים אחר כך גם לבארים ליד, לחדרי החושך, אבל כאן זה פשוט אירוע חברתי לפגוש חברים, לשתות ולקשקש". כן כן, הם באים לכאן לדבר, לשתות, לפגוש, ובאור מלא! כמה מוזר.

עיקר העניין הוא שמאחר ובשנים האחרונות כל גומחה שנפתחת ומציעה בירה, מכילה בקירבה גם חדר חושך, הופכת את העניין למשעמם מעט, ולכן לאחרונה החלו להיפתח יותר ויותר מקומות שגולת הכותרת שלהם היא הארד פטיש. היו כאלו תמיד (הניו אקשן למשל), אלא שכעת הם נפתחים בזה אחר זה (מוטשמן ושויינה בשוננברג למשל). והנקודה המאד מעניינת היא שכלל ברלין מגיעה אליהם. לא רק חובבי הפטיש המסורים והאובססיביים, אלה גם אנשי המיינסטרים, שהולכים ורוכשים בעיקר למען היציאה למקומות האלו מכנסי עור/צבא ושאר אביזרים, ויוצאים לחווייה החדשה. שכן הריגוש בחדרי החושך הרגילים חלף עבר לו, וכעת יש למצוא את השלב הבא.

ואכן, מדובר בעליית מדרגה. בארץ כבר היו מכנסים את המטבחון לדון בהסלמה בדרכי הפורקן של העולם הגאה. ניקח לדוגמא את השויינה. קיים בקושי שנתיים וכבר הספיק להכניס לרזומה שלו מקרה מוות. ועל פי המידע שהגיע לידי האנתרופולוג המתחיל, מדובר במוות לא קל במיוחד: הבחור המדובר, שגווייתו נמצאה תלויה על הסלינג בבוקר, המשיך להוות מקור לפריקה מינית במשך שעות גם לאחר שנפח את נשמתו. נשמע, אעפס, קצת מוגזם, אלא ששפר עלי (?) מזלי ודווקא בפעם הבודדת בה ביקרתי במקום יכולתי להבין כיצד דבר שכזה מתרחש.

כמובן שעם הכניסה לבר תחושת החוסר נינוחות שאפפה אותי הפכה מהר מאד לחשש לא קל. מה לעשות, למרות הכל עדיין ילד-טוב-ישראל, ולראות את כל הררי האדם האלו, שנראה כי אורח חייהם נע בין שמונה שעות ביום בחדר הכושר, שמונה שעות בבר ושש שעות שינה (שעתיים נותרות לשאר העיסוקים. אפילו הם צריכים לאכול, להתקלח, ללכת לשירותים וכו, לא?), לא ממש הביא לתחושת רווחה. בעיקר לא כשרובם ככולם בבגדי עור/גומי/ג'ינס גס וצמוד וכו'. עומדים ומשחקים ביליארד שותים בירה וצועקים. כלומר מדברים, אבל הווליום. הווליום. חלקם נראים כמו הטיפוס הסטריאוטיפי שזה מכבר ברח/שוחרר מהקלבוש הקרוב. רק לאחר דקות ארוכות ניתן להבחין כי ביניהם, ממש נעלמים מעין כמעט, ישנם עוד כמה שנראים "סטנדרטיים" לחלוטין, וסתם לובשים חיקויים מוצלחים של מדי צבא. אבל ניחא. עיקר העניין, שאישש את האופציות הגלומות במקום ושהביא אותי לתובנה כי למקום זה לא אשוב עוד, התרחש בסוף גרם המדרגות היורד מטה, לעבר חדר החושך.

העקרון אותו עקרון כמו באחרים, רק עם מעט יותר סלינגים ופריטי עור להגברת הריגוש. בפינה אחת זוג שהשתגל בפוזה שיכלה להעניק להם מיד כרטיס כניסה לעמדת הפעלולים בקרקס, בפינה אחרת שלושה שספק עמדו, ספק שכבו, ועשו דברים שקשה היה להבין בחשכה, עוד זוג שבבירור ניתן היה לראות כי הם עמוק עמוק בפיסטינג ועוד כמה שסתם הסתובבו, נגעו, בדקו, ניסו.

ואז הגעתי לקצה. הבטתי לאחד הכוכים, וראיתי. שלושה מטובי בני הקהילה, עומדים כשמכנסי העור שלהם מופשלים (חולצה לא הייתה, או הלכה לאיבוד, או אלוהים יודע לאן נדחסה) ובזה אחר זה משגלים בחור רביעי, התלוי על הסלינג וידיו כפותות. בתחילה לא הייתי משוכנע, אבל לאחר דקות ארוכות לא היה ספק: הבחור התלוי היה מחוסר הכרה. עיניו מתגלגלות, גופו רפוי לחלוטין, הוא אינו מגיב כלל, וגופו נע על הסלינג בקצב תואם לחלוטין לקצב שקובעים הבחורים האחרים. דקות ארוכות עמדתי והבטתי במחזה, רק כדי להיות בטוח שאשר רואות עיני (עם משקפיים!!) אמיתי הוא. והוא אכן כזה. עזבתי את המקום עם בחילה לא קלה. מה לעשות ואני עדיין לבנטיני פשוט שלא ממש רגיל לשוק הבשר המקומי.

בימים הבאים לא פורסם דבר על עוד מקרה מוות בשויינה. כנראה שהבחור פשוט לקחת מנה מעט גדולה מדי, של אלוהים יודע מה. אולי הוא רגיל לכך. אולי כל הארבעה מורגלים לכך .אולי זה חלק מהעניין והם נפגשים כל יום רביעי ועושים את אותו הדבר בדיוק. אני, בכל מקרה, רשמתי בפני את המקרה הראשון בהיסטוריה בו נכנסתי לבר ולא סיימתי את בקבוק הבירה שלי.

ואם אתם חושבים שמדובר באמת במקום שונה ומיוחד, ובאירוע יוצא מן הכלל שאינו מייצג, המתינו בבקשה לפרק הבא.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...