עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הטירוף הטוב

השבוע החליטה מליאת הבית הפתוח לקיים השנה מצעד גאווה ראשון בירושלים. לקראת הדיון במליאה, כתב חגי אלעד על החשיבות של מצעד כזה, שישדר מסר של פתיחות ותקווה

לפני כמעט חמש שנים, ביוני 1997, העשירון האחר ברגע של טירוף טוב ארגן את אירועי הגאווה הראשונים בירושלים. חודשיים אחר כך, הבית הפתוח נרשם כעמותה ולפני כמעט שלוש שנים קרה עוד משהו מטורף בירושלים הבית הפתוח נפתח, בדיוק במרכזה של העיר המוטרפת בעולם. לפני שנה וחצי האסיפה של הבית הפתוח החליטה לתלות דגל גאווה גדול כאן מהמרפסת: עוד החלטה מטורפת, ללא ספק. אני מקווה שהיום האסיפה הזו תחליט החלטה מטורפת נוספת: שבעוד 106 ימים, ב-7.6.02, הבית הפתוח ינהיג את מצעד הגאווה הראשון בירושלים.

אנחנו חיים בעיר קשה, בתקופה מאוד קשה. זה הופך אותנו לקהילה מאוד מודעת, קהילה מודאגת. אין לנו אשליות: אנחנו יודעים איזה טירוף רע אנחנו נפגוש ברחוב הירושלמי, ברגע שאנחנו יוצאים מחוץ לבית הזה. מצעד הוא הדרך שלנו לקחת את הטירוף הטוב שלנו, הטירוף שמביא לבית הזה אנשים מכל הקצוות והקהילות בירושלים, ולהשתמש בעוצמה של המקום הזה, בגאווה של הקהילה שלנו, כדי להשרות מעט מטובו של המקום הזה על העיר שאנחנו חיים בה.

הדגל שתלינו היה דוגמא מצוינת לפעילות כזו של הבית: חלק מהתגובות המרגשות ביותר שקיבלנו לתליית הדגל היו מחברים סטרייטים שעוברים במדרחוב, רואים את הדגל ומבינים את משמעותו, ואח"כ חוזרים אלינו, לבית הפתוח ואומרים: הדגל הזה עושה לי טוב כשאני עובר במדרחוב כי הוא מדבר על פלורליזם ופתיחות לכולם, לא רק להומואים ולסביות, בעיר שנדמה כי היא מאבדת תקווה לנורמליות שכזו.

כך גם המצעד שאני מקווה שנבחר לקיים השנה: מצעד של פתיחות ושל חופש, לא של גטו להומואים או לסביות. מצעד שאני מאמין שיהיו לנו שותפים רבים לו בעיר הזו, שמאמינים יחד אתנו שעוד יש תקווה לעיר הזו. אנחנו נזמין את התנועות המתקדמות ביהדות לצעוד אתנו, ואני מאמין שהם יבואו; ויהיו עוד בעלי ברית. אנחנו אולי מובילים את הקריאה לפלורליזם בירושלים, אבל בוודאי שאיננו מבטאים זאת לבדנו.

אני לא מתעלם גם מהעיתוי של המצעד, בתקופה הזו שבה בכל יום יש הרוגים ישראלים ופלסטינים, בתקופה שבה אנשים חוששים במיוחד לבוא למרכז העיר. נדמה לי שאין בבית הפתוח אף אחד שלא שמע לפחות הד של איזה פיצוץ או יריות בחודשים האחרונים, ועל כולנו עברו בוודאי רגעים של חרדה בחשש שמישהו שאנחנו מכירים נפגע. המצעד שהיה בתל אביב ביוני שעבר זכה לביקורת רבה ממגוון של סיבות, בהן המסחור וההתמסדות אבל גם על היותו "מצעד בבועה", מצעד שאדיש למציאות הדמים שאנחנו חיים בה

המצעד שאנו מציעים לקיים בירושלים יהיה שונה. בכל מקרה יתקיים השנה בסוף חודש יוני מצעד בתל אביב. אנחנו רוצים לקיים בירושלים מצעד עם משמעויות סמליות אחרות, מצעד כפי שאנחנו מאמינים שיש לקיימו, מצעד כפי שאפשר לקיימו בירושלים בתקופה הזו. אני לא מצפה לעשרות אלפי משתתפים גם בתל אביב לא התחילו במצעד הראשון עם אלפים, אלא עם מאות. ואני בטוח שיהיו לנו לפחות מאות רבות של משתתפים. אנחנו כמובן לא נצעד לבד, לא רק הבית הפתוח: קל"ף יכולות להיות שותפות אמיתיות לבית במצעד ראשון שיהיה אם כן מצעד הגאווה של הבית הפתוח וקל"ף. ולא רק קל"ף כמובן גם העשירון האחר אני מקווה, וחברים מבאר שבע, חיפה, תל אביב ומעוד ערים.

אנחנו רוצים לערוך מצעד לא בועתי, אלא מצעד רלבנטי. מצעד שיהיה בו מקום לפלסטינים וישראלים; מצעד שיהיה בו מקום לדתיים ולחופשיים. לא מצעד פרובוקטיבי: אין לנו דבר כנגד האוכלוסייה הדתית בעיר. מצעד שמודע למלחמה סביבנו ושיהיה בו מקום גם לערבית וגם לעברית. מצעד פתוח, מזמין, עם משפחות וחברים, עם מקום לכל מי שמאמין שיש עתיד לירושלים.

דיברתי הרבה על פתיחות ותקווה לקהילות בירושלים, ואני רוצה לסיים עכשיו ולדבר על אנשים. על האנשים בארון שאולי לא יצעדו יחד אתנו השנה. שיעמדו ברחוב בבן יהודה, כשנצעד מכאן, מהמדרחוב, דרך גן העצמאות, נחלוף על פני בית ראש הממשלה ובית הנשיא ועד לרחבת תיאטרון ירושלים. אני חושב שהמצעד הזה יהיה חשוב יותר עבורם מאשר עבור אלו שישתתפו בו. מה המצעד הזה יגיד למישהו מעיסאוויה או למישהי ממאה שערים? מישהו שעוד לא סיפר להורים או לחברים, אולי אפילו לעצמו הוא עוד לא סיפר. השנה הוא יעמוד על המדרכה ויצפה; עוד שנה הוא יצעד אתנו, אם נצא אליו, אם נצא לרחוב הירושלמי. ככה מחוללים שינוי חברתי, פרט אחרי פרט שמעז ושובר את הארון הפרטי והציבורי.

ויהיו עוד אנשים, כמו הבחור שאני חושב עליו כרגע ומתגעגע, מישהו שלמצעד הראשון שהוא הלך אליו הוא הגיע עם חברים "סטרייט" אחד בתוך קבוצה של חברים סטרייטים, שרצו להיות חלק ממצעד גאווה. הוא עוד לא סיפר אז לאף אחד, וגם לא היה צריך...המצעד היה מקום בטוח גם לאנשים בארון להשתתף, כי מה שהמצעד מבטא מדבר לא רק להומואים ולסביות. את המקום הבטוח הזה, את האפשרות להשתתף או לצפות או לקרוא על זה בעיתון אנחנו חייבים לכל האנשים שחוששים או לא יכולים להיות כאן היום. המצעד הוא בראש ובראשונה עבורם האחריות שלנו כלפי הרוב הגדול והבלתי נראה של קהילתנו, ההזדמנות שלנו להזמין אותם, להזמין ממפלס הרחוב, מהמקום האמיתי שבו אנשים נפגשים ומשתנים ונפתחים.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...