עוד בחדשות ודעות
 >  > 

האנשים הבודדים באמת

חולי ונשאי האיידס בארץ צריכים להתמודד עם המחלה ועם תופעות הלוואי של הטיפול בה - אך בנוסף, הם צריכים להתמודד עם הבדידות והבידוד שכופה עליהם החברה

דניאל (שם בדוי, כמו יתר השמות בכתבה זו) הוא בחור גבוה, שזוף, ירוק עיניים ובהיר שיער. הוא מתאמן במכון כושר, וגם בבית, מול הטלוויזיה, מרים לפעמים משקולת אחת. ככה סתם, בשביל הכיף. הוא מודע לגוף שלו, הוא נראה טוב - והוא מאוד מטופח. עד לפני שנתיים הוא היה יוצא למסיבות, דיסקוטקים, מתחיל עם אנשים ומזדיין על ימין ועל שמאל. היום הוא יושב בבית, לבד, ופוחד. פוחד מכל צינון קל, פוחד מכל מבט רחמים המלווה, תמיד, בהתרחקות וניתוק הקשר.

לפני שנתיים הוא הצטנן, וגם אחרי שלושה שבועות עדיין לא החלים מהמחלה. באותה תקופה הכתה בארץ מחלת השפעת, והרופא המודאג שלח אותו לבית החולים לעשות בדיקה כדי לברר את סוג השפעת בה חלה דניאל. הבדיקות, כך נראה, הצילו את חייו. נגיף האיידס בו הוא נדבק התפרץ בגופו, ודניאל, ששכב במיטה וחיכה שהשפעת תעבור, כמעט ואיבד את חייו. ולא, לא היה לו שמץ של מושג.

בשנה וחצי שלאחר מכן דניאל עסוק היה בשיקום ובנייה מחדש של חייו, לאחר שכל עולמו חרב עליו עם דבר הבשורה הקשה. הוא החל לקבל טיפולים תרופתיים אינטנסיביים, להתאמן בפיתוח הגוף וחיזוקו, וללמוד יותר על נגיף האיידס. המילה "מוות", אותה חיבר הוא יחד עם בני משפחתו וחבריו, הפכה למילה חיים, ובמקום להתייאש הוא שיקם את חייו והחל לחיות מאפס, כשכל יום הופך פתאום לחשוב, למשמעותי. לבעל ערך.

ובחצי השנה האחרונה, אחרי שהתבסס כלכלית, התרגל לתופעות הלוואי של התרופות והחל לחיות מחדש, דניאל מרגיש לבד. מרבית חבריו ההומואים נטשו אותו, חברים סטרייטים כמעט ולא היו לו. המציאות החדשה שנוצרה הכריחה אותו להיות לבד - המאבק העצמי בחיים גרם לו להתמקד בעצמו, להציל את עצמו, וכך גם להזניח את החברים. המשפחה הקרובה עדיין שומרת איתו על קשר ודואגת לו, אבל הניכור, הפחד, הריחוק - עדיין קיים. כמעט כל מי שיודע חושש, פוחד לשאול לשלומו. הרבה פחד יש כלפי נשאי האיידס, גם הרבה כעס.

חולי ונשאי איידס מואשמים, גם באופן בלתי מודע, בכך שהם חולים. הידע הרב שקיים בציבור בנוגע למחלה והקלות הבלתי נסבלת כמעט של המניעה, כל אלה הופכים את נשאי המחלה לאשמים, תליינים מרצון של עצמם. כולנו מתיימרים להיות אלה ששומרים על עצמם הכי טוב, אלה ש"להם זה לא יקרה". אבל בפועל, אף אחד מאיתנו לא יודע מה יקרה. אף אחד לא יכול לדעת שבן זוגו בעשר השנים האחרונות ועמו הוא מקיים מין לא מוגן נושא את המחלה כתוצאה מסטוץ אקראי וחסר חשיבות. אף אחד לא יכול לדעת אם הבחור החמוד הזה שמבעד לטשטוש של האלכוהול נראה "נקי" באמת כזה. ובכל זאת - אנו רואים נשא או חולה איידס ומייד אומרים לעצמנו, בין אם במודע ובין אם לאו, "הוא אשם".

נשאי האיידס לא אשמים בשום דבר. תהיינה הנסיבות שהובילו להדבקות במחלה אשר תהיינה, האדם שנושא את המחלה הוא עדיין בן אדם. תהפוכות הנפש שעבר בעקבות הגילוי הקשה יש וישפיעו על חייו, על תפיסת העולם שלו. כמעט תמיד הם ישנו את הפרספקטיבה שלו על החיים, על המציאות. תמיד יהיו את "החיים שלפני", "החיים שאחרי", וכמובן - את רגע הגילוי.

כבני אדם גם הם זקוקים לחברה. לחברים. לאהבה. ובתוך העולם הזה, שבו מהווה הקהילה ההומו-לסבית זירה קטנה יותר וקשה יותר, נפתחת לה זירה נוספת, קטנה בהרבה, לפעמים כזו שנראית לנו מאוד איזוטרית. הפינה של ההומואים נשאי האיידס. מערכת ההסקות שלנו הופכת כל נשא, באופן כמעט אינסטינקטיבי, לאובייקט חסר ערך. לאדם שאמור למות בקרוב, ושממילא הערך החברתי או הרגשי שלו נמוך. אנחנו שוכחים שהאיידס היא כרונית היום, שניתן למגר אותה, להלחם בה ולהקטין את השפעתה על חיי היומיום של הפרט לכדי אפס. אנחנו שוכחים שקיימות מחלות "טריוויאליות" יותר, ומסוכנות בהרבה. ולפני הכל, אנחנו שוכחים שגם עם איידס מותר, אפשר, ולפעמים גם צריך לאהוב.

לכבוד שבוע המודעות לאיידס התפרסמה בפריידזין כתבתו של מוטי, שבגיל 43 פגש את אהבת חייו שהתברר להיות נשא איידס. מוטי, בצעד מאוד יוצא דופן ובלתי רגיל, החליט שלא לפרק את החבילה ולא למחוק את החברות עם בן זוגו לאור הגילוי:
"...לאחר זמן לא רב התעשתי וחשבתי לעצמי, בעצם מה השתנה בו? התשובה היתה מאום - הוא נשאר אותו אדם אשר אהבתי לראותו, לדבר עימו להתגעגע אליו, אותם יתרונות וחסרונות נשארו. הדבר היחיד שהשתנה היא חובת הזהירות ותו לא..."

מעטים הם נשאי האיידס שיהיו ברי מזל למצוא אדם כמו מוטי. הרבה פעמים הכעס העצמי שלהם כלפי עצמם גבוה עד כדי שהם מונעים מעצמם להכיר אנשים אחרים, להפגש, להראות את פניהם. לאהוב. הכעס הזה, הטבוע גם באלו מאיתנו שאינם נושאים את הנגיף, הוא שמרחיק אותם מהאושר, מהחיים בזוגיות, מאהבה. הוא זה שהופך את החיים שלהם לריקים לפעמים, וכמעט תמיד לבודדים.

בנובמבר 2001 התפרסם במגזין מכתבו של ג'וני, נשא איידס בן 38, שתיאר בצורה הפשוטה ביותר את הגילוי, את ההתמודדות, ואת הכאב היום:
"...לא אגיד לכם שלא חסר לי חיבוק מגבר, חסר ועוד איך, לא אגיד לכם שלא חסר לי סקס (לא פגשתי איש מאז שהתחלתי להשתעל) אבל שמחת החיים שיש לי היום מעצימה על כל מה שבעצם חסר לי. חסר לי למצוא חבר, חסר לי סיפור אהבה, אם קודם זה היה דבר שהיה יכול לקרות , היום זה יותר רחוק, כי אני החלטתי שהחבר שלי יהיה נשא בדיוק כמוני, אחד שחווה את החיים בדיוק כמוני ולא יהיה לי פחד אם אדביק אותו או לא, למרות שגם איתו אעשה סקס בטוח, כי עד כמה שזה נשמע לכם מוזר, יש עוד מחלות..."

ושוב, במילים פשוטות עולה צורך אחד בחיבוק, באהבה. ג'וני מזכיר את הפעילות של הועד למלחמה באיידס, את קבוצות התמיכה, את העזרה - כל אלה מגיעים מנשאים וחולים אחרים, ומאנשי הצוות המטפלים בהם. לא מאיתנו, לא מהקהילה שלנו. גם ארגון "בל"ה דואגת", שחשיבותו עצומה וללא ספק מסייע רבות לקהילה כולה, מתמקד יותר במישור המניעתי מאשר בטיפול וסיוע לאלה שמזלם שיחק להם והם נדבקו בנגיף.

באף אתר היכרות לגייז באינטרנט אין מקום שבו יכולים גברים הומוסקסואלים נשאי איידס לבוא ולחפש לעצמם בן זוג, בריא או נשא. גם לא נשים לסביות. קבוצות ההיכרויות לנשאים, הנפוצות ופופולאריות בקרב הסטרייטים, טרם הגיעו לקהילה. מעבר למעגלי החברים, ולאנשים שפוגשים בצ'אט אקראי זה או אחר, אין דבר. וזו אשמתם של נשאי וחולי האיידס, ללא ספק, אבל זו גם אשמתנו.

גם הקמפיינים למלחמה באיידס משקפים, במידה רבה, את הבורות ואת הרתיעה של החברה מנשאי האיידס. בשנת 1993 הקמפיין המוביל של משרד הבריאות היה "איידס - דרך ללא מוצא". במודעה צוייר מבוך שעליו טביעת אצבע שחורה על רקע אדום. המסר של המודעה היה ברור - להיות נשא פרושו להיות עבריין (טביעת האצבע בצבע הדיו השחור על רקע הדם..), להיות סוג של נמלט מהחוק, מהצדק, אשם. ב-95' יצא משרד הבריאות עם קמפיין חדש והציג דוגמנים ודוגמניות יפי מראה, מחייכים ומפתים, ועליהם הופיע הכיתוב "לך תדע/י מה יש לו/לה?". לכו תדעו באמת. הקמפיין הזה היה חיובי מעט יותר משום שהוא הציג בני אדם שנראו למראית עין בריאים, אך השאלה "מה יש להם" הייתה ללא ספק נעלם. את ההתנהגות שלאחר הגילוי משאיר משרד הבריאות לשיקול דעתו של המתבונן במודעה.

 

בשנת 1996 יצא משרד הבריאות באחד הקמפיינים היותר מוזרים שלו. על דף נקי הונחה חמסה מעוטרת בצד אחד, ובצידו השני - מפתח מתכת. "שלא נדע מאיידס" היה הכיתוב, באותיות אדומות וכמעט נוטפות דם. וכך, הצליח משרד הבריאות בצעד אחד להפוך מחלה ברורה, מובנת, ידועה ומוכרת לרפואה המודרנית - לקללה, לאיום המזכיר עין הרע, משהו הלקוח מעולם האופל, השדים והרוחות. לא עוד רציונל, הלאה המדע והידע - הבורות, הפחד, האמונות הטפלות תפסו את מקומן של העובדות המדעיות והרפואיות.

הקמפיינים הנוספים של משרד הבריאות והועד למלחמה באיידס הפכו עם השנים למשכילים יותר, צבעוניים יותר, מושכים יותר - אך לא בהכרח ליעילים יותר. כולנו זוכרים את פרסומת "תחנת האוטובוס" הידועה, בה מוצגות שלל הדמויות מישראל החדשה: החיילים ההומואים, האישה ההרה, החרדי, הקשישה החביבה עם השפתון המרוח בעקמומיות על שפתיים מבוקעות. כולם יכולים להיות רוצחים פוטנציאלים, מסתבר. והגרפיקה הממחישה זאת? כוונת מצלמה, המשוטטת ומנציחה מגע, תנועה, מבט. "תזכרו את המבט הזה של האישה בעיניים, ככה נראה המוות" אומרת הפרסומת הזו.

השנה (2001-2002) יצאו משרד הבריאות והועד למלחמה באיידס בקמפיין חביב ומשעשע המזכיר את אורחות החיים של בנות "סקס והעיר". עם שיער מתולתל בצבע החציר מסבירה אורנה פיטוסי ("הפוך") כי אם הגבר שלה לא שם קונדום, היא פשוט לא נותנת לו. אכן, אחלה ייעוד מצאה לה פיטוסי בחיים, להיות שוברת הלבבות ומחסלת הזקפה הלאומית של משרד הבריאות. מקומו של הגבר נפקד מן התמונה. כנראה שמישהו במשרד הבריאות שכח שגם גברים עושים סקס, ולמרות שרובם היו מעדיפים לשכב על הגב ולתת לאורנה לגלגל את הגומי ההדוק על הזין שלהם, האחריות במקרה הזה היא גם שלהם. שלא להזכיר שיש גם גברים שאוהבים גברים אחרים, וגם להם יש סיכוי די טוב להדבק באיידס. זוכרים? הומואים קוראים להם.

מה שהכי מצחיק בכל העניין, שללסביות, לפחות לפי משרד הבריאות, אין סיכוי להדבק באיידס. הן בכלל לא קיימות בשפת ההסברה של המשרד. ומצד שני לא מפתיע במיוחד, שהרי לסביות הרי קיימות רק באגדות, לא?

נניח לרגע את הציניות בצד. המסרים האלה, המועברים באופן סמוי ואולי אפילו בלתי רצוני על ידי משרד הבריאות, הם חמורים ומסוכנים. הם מקעקעים את הפחד מחולי ונשאי איידס, הם מציגים אותם כרוצחים פוטנציאלים במקרה הטוב, וכנציגי עולם האופל במקרה הרע. אף אחד לא הביא חולה אידס, הושיב אותו מול המסך וביקש ממנו לספר, בשלושים שניות, כמה הוא היה רוצה שיחבקו אותו. אף אחד לא הביא נשאית צעירה, שבעיניים גדולות ולחות הייתה מספרת איך החברה הכי טובה כבר לא מתקשרת אליה יותר. הבדידות היא מנת חלקם של החולים, ומשרד הבריאות, בדרכו הדורסנית והאיומה, מחזק את הפחד שלנו מהם. מרחיק. לפעמים אפילו משניא.

רבים הם הסימפטומים למחלת האיידס - בדידות הוא אחד הקשים בהם. כך, מנותקים מחבריהם, לעתים גם ממשפחתם, הופכים נשאי האיידס ההומוסקסואלים בישראל לקבוצה עליה מוטל כישוף אינסופי, נבואת חורבן העשויה להגשים את עצמה - של בדידות ושל עצב. הפחד, הדחיה, האנטגוניזם - יהיו מנת חלקם של אלה תמיד.

הרבה דניאלים מסתובבים בינינו, הרבה ג'ונים. לכל אחד סיפור שונה, אפיק חיים אחר - אבל לכולם אותם הצרכים, אותה התחושה הצורבת של בדידות. אז אם אי פעם ייצא לכם להפגש עם דניאל או ג'וני כזה, שנושא את הנגיף, תעצמו לרגע את העיניים, ותנסו להרגיש את הכאב. את הפחד. תנסו לדגדג את קצות הרגש, להבין שהרתיעה נובעת ממקום מאוד עמוק, מאוד בסיסי, ובינינו - גם מאוד בלתי רציונלי. ואז, אולי, תפקחו את העיניים, ותראו מולכם את אותו אדם שהכרתם תמיד. על יתרונותיו, על חסרונותיו. את אותו אדם שאתם מכירים, שאתם אוהבים. זה לא הזמן לעזוב, זה לא הזמן לפגוע. זה הזמן להתגבר על הרתיעה הפנימית, זה הזמן להיות קצת יותר בשבילו.

זה הזמן להתבונן לו עמוק בעיניים, לתוך הלב, להחזיק לו את היד. לאהוב אותו למרות, אפילו בגלל, ולהיות חלק מהאנשים החדשים באמת.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...