עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הבית הפתוח, אז ועכשיו - חלק א'

ראיון מקיף עם ג'רי לווינסון ודני סאביץ' - יו"ר הבית הפתוח וסגנו, על ההיסטוריה הגאה בירושלים, הקמת הבית הפתוח והרגישות של האוכלוסיות המיוחדות בירושלים

בקיום הראיון השתתף יצחק שנור, כתב פריידזין.

הבית הפתוח, שבקרוב ימלאו 3 שנים לחניכת משכנו, הוא המרכז לקהילה ההומו-לסבית, בי וטראנס בירושלים, ומהווה גם את אחד הגופים הגדולים והמשמעותיים בנוף הארגונים ההומו-לסביים השונים הקיימים בארץ. כדי ללמוד יותר על ההיסטוריה של הבית, על תפקודו כיום ועל התוכניות לעתיד - קיימנו ראיון עם ג'רי לווינסון, יו"ר הבית הפתוח, ודני סאביץ', ס.היו"ר וגזבר העמותה.

מה היה בירושלים בשנים שלפני ההקמה של הבית הפתוח?

ג'רי: "בסוף שנות השמונים הייתה בירושלים קבוצה של 11 אקדמאים שנפגשו בסתר בפאב "שונרא" והיו מעבירים הרצאות. זה היה הדבר המסודר הראשון שהיה מעבר לגן העצמאות. מתוך הקבוצה הזאת, יצרו קשר גם עם סטודנט אחד או שניים מהאוניברסיטה, והחליטו שזה חשוב להקים משהו באוניברסיטה וזה הפך להיות העשירון האחר.

בשנת 1995 דני קפלן ועומר ריטה יזמו קבוצה של פעילים ופעילות שנקראה "הפורום הירושלמי" חלק מהאנשים היו יוצאי העשירון, והמטרה הייתה לחשוב ביחד על שירות עבור הקהילה ההומו-לסבית בירושלים, מעבר לעשירון שפעל באוניברסיטה. הם נפגשו בירושלים בערך פעם בחודש ודנו לגבי האפשרויות, והחליטו בסופו של דבר להקים כשירות ראשון קו מידע לקהילה. אני הצטרפתי לקראת סוף השנה וביקשו ממני להיות מנחה מקצועי לקבוצה הזאת כי היה לי נסיון מקצועי כפסיכולוג, בקווי תמיכה.

הקו יצא לדרך בסתיו 1996 הוא היה קו מידע ולא קו יעוץ, מכיוון שהקו הלבן היה כבר קיים וטוב כשירות ארצי. המידע נועד בעיקר למי שמגיע לירושלים ומעוניין לשמוע על כל נושא שקשור לאוכלוסיה ההומו-לסבית."

מאיפה קיבלתם את המידע הזה?

ג'רי: "לאנשי הקו הלבן היה אז מידע מאוד מפורט וטוב לגבי הנעשה בכל הארץ, אז התחלנו עם מידע מתוך הקלסרים של הקו הלבן. כמו כן אספנו מידע מהעיתונות ומכל מיני מקורות ירושלמיים שירותי רווחה וכו'. מי שעשה את עבודת האיסוף היה בעיקר עומר, אני עזרתי קצת עם המקורות שלי ובנינו קלסר שהיה אז הכי מפואר בארץ, מבחינת המידע שהיה בו.

אבל השירות נתן לא רק מידע הרעיון היה לדובב את האנשים, כי אנשים התקשרו לקבל מידע אבל רצו בעצם הרבה יותר ממידע. זה היה קו מידע והתארגנויות. אחרי כחצי שנה שבה פעל הקו, ישבתי בביתו של אחד הפעילים ודיברנו על ההצלחה של הקו, ועל העובדה שהמון פניות מגיעות ממגזרים, אנשים ופינות בעיר שלא דמיינו בכלל כשהתחלנו את השירות הזה יוצאי כל מיני קהילות אתניות, רוסיה, כל מיני אנשים וקבוצות, כמו קבוצת ה"אורתודייקס" (קבוצת של לסביות דתיות, א.) שאפילו לא ידענו על קיומן.

ראינו שהעיר מלאה והמון צרכים באים לידי ביטוי בשיחות הקצרות שקיבלנו, ותהינו - אם ירושלים היא עיר כזאת גדולה, מדוע שלא תהיה זכאית לקורת גג [עבור הקהילה] מסוג כלשהו כמו שנהוג היום בכל עיר גדולה במערב. וכך, בפברואר 1997 נולד הרעיון והחלטנו לנסות לבדוק אם באמת יש ביקוש ורצון להקים יוזמה שכזאת. התחלנו להפיץ את הרעיון וקיימנו במהלך השנה מספר אירועים שהמטרה שלהם הייתה בין השאר לבדוק עד כמה יש התעניינות בנושא, ומשם להתקדם הלאה. אל האירועים הגיעו אנשים רבים, ששמעו עליהם בעיקר מפה לאוזן, ודרך קו המידע. האירועים האלה היו מפוצצים, והבנו שאנשים נורא מתרגשים מהרעיון הזה ושהזמן בשל לו. במהלך הקיץ התחלנו לקיים מפגשי התארגנות וראינו שהמשימות רבות אם רוצים להקים התארגנות רצינית."

בשלב הזה של קיום האירועים ותחילת ההתארגנות, האגודה לא קיימת מבחינתכם, הם לא היו שותפים בשום צורה בשלבים האלה?

ג'רי: "לא באופן פורמאלי, אם כי הרבה מאיתנו היינו אז (וגם היום) חברים וחברות באגודה, וחלק לא. עד אז היו בירושלים 4 נסיונות מוקדמים להקים סניף של האגודה שנכשלו. אבל בהתארגנות החדשה לאגודה לא היה כל תפקיד. אחד הדברים שהנחו אותנו מהתחלה הייתה המחשבה שכדי שתהיה התארגנות של הומואים ולסביות בירושלים, מאוד חשוב מבחינת המעורבות של האנשים, שההתארגנות תבוא מתוך הקהילה עצמה.

הייתה פניה לאגודה, באמת התחבטנו בשאלה הזאת הייתה הרבה התלבטות האם אנחנו רוצים לצרף כוחות ולשתף פעולה ועד כמה, ולא היו לנו תשובות ברורות ומוכנות. זאת הייתה שאלה גדולה שעמדה בפנינו. הצטרפות לאגודה הייתה עלולה להיות היבלעות על ידיה, בלי לקבל את המשאבים שהיינו צריכים כדי להקים התארגנות מקומית. עם הזמן יכולנו גם לראות מה קורה עם הסניף היחידי של האגודה שקם בעיר אחרת בשנים ההן, שנכשל כישלון חרוץ."

דני: "אני חושב שהיה חשש מאוד גדול מהשתלטות של האגודה, ולמעשה הייתה פניה לאגודה שנדחתה על ידה הם לא רצו לשתף פעולה. אני הייתי אז זה שביקשו ממנו לעשות את המשא ומתן מול האגודה. אז אמרנו אנחנו רוצים להיות חלק מהאגודה אבל בתנאי שנקבל אוטונומיה. האגודה לא הסכימה בשום פנים ואופן, ואז אמרתי שצריך להקים עמותה, זאת הייתה התשובה המשפטית. על רקע זה החלטנו שאין ברירה, נקים עמותה ואולי נהיה חלק מהאגודה בתור עמותה. בסופו של דבר זה התגלגל אחרת. אבל בכל זאת היה חשש לא לקרוע קרעים בין האגודה לבין מה שקורה בירושלים."

אז כן היה חשש שלא לקרוע קרעים עם האגודה?

דני: "אכן היה חשש לא לקרוע קרעים, אבל תמיד תחפש את הכסף מאחורי זה. לא יכלנו לקבל כספים בלי להיות גוף משפטי, וכדי שנוכל לפעול (בין אם בשיתוף עם האגודה ובין אם לא), היינו חייבים להקים עמותה עצמאית. למעשה קמנו בזכות האגודה, מכיוון שהאגודה אמרה "לא" לאוטונומיה של הבית הפתוח, הם רצו שאנחנו נהיה חלק מתקציב האגודה והם יחליטו בסופו של דבר כמה כספים יעברו לבית הפתוח. גם כספים שיועדו מראש על ידי תורמים לגוף שקם בירושלים, היו אמורים לעבור ישירות לאגודה. אז נאלצנו ליצור אוטונומיה כעמותה עצמאית ובט"ו באב נרשמה העמותה."

בין סתיו 97 שבו קמה העמותה, ובין חנוכת הבית ב-99, הגוף החדש הזה התחיל לממן את עצמו, לקבל כספים, ולפתח נראות. איך זה התבשל בתקופה כל כך קצרה?

דני: "באותה תקופה שהה בארץ הרב סטיב גרינברג שהתחיל אז בתהליך היציאה האישית שלו מהארון, והתחיל לקיים שיעורים בנושאי הומוסקסואליות ודתיות, והתחלנו לבטא את הצד הירושלמי של הבית הפתוח, ולהתעצב כגוף ירושלמי שיש בו גם דתיים, גם שיתוף פעולה עם נשים, וכדומה.

אחד האלמנטים החשובים פה הוא כניסת הלסביות לבית הפתוח. בגוף המייסד הייתה קבוצה של חברים שרובם היו גברים. על תקנון העמותה המקורי חתומים רק גברים. בשנה הזו הייתה פניה לקל"ף וללסביות הפעילות בירושלים לבוא להצטרף ולשכנע אותן שאנחנו לא מתכוונים להביא אותן כגוף גברי שמביא נשים לבית הפתוח, אלא לאפשר להן אוטונומיה כדי לעשות מה שהן רוצות בבית הפתוח.היו דיבורים ברמה האישית, והאמון נבנה מתוך הפעולות בשטח. זה תהליך חשוב שנתן לנו בסיס שהראה שאנחנו לא גוף שבא לייצג אדם מסוים, לא מועדון גברים, אלא גוף שבא לייצג קהילה שלמה בירושלים."

והכסף בשלב הזה מגיע בעיקר מתרומות של מי ששמעו מה התחלתם לעשות?

דני: "בשנה הראשונה המחזור שלנו היה 5000 שקל. הוא באמת עזר לצלם את דף הבית. ההדפסה נעשתה אצלי בבית, המעטפות היו במקום אחר, הכל באמת היה מאוד יצירתי ניסינו למצוא פתרונות לכל דבר. ניסינו כל הזמן לצבור כסף כדי שנוכל לשכור מקום, כי שכירת מקום היא כבר מחויבות לתקופה יותר ארוכה שכר דירה וכל הנלווה לזה. חלק מהמצור בא דווקא מהצד שלי כגזבר שאמר שאנחנו לא נכנסים להרפתקאה לפני שאנחנו מתבססים באופן מינימלי.

פריצת הדרך הראשונה הייתה הקרן החדשה לישראל, שחייבים להזכיר את האמון שהם נתנו בנו יכול להיות שהם ראו את הלהט בעיניים, אבל הם גם לקחו פה סיכון לתת 15,000 דולר לגוף שפועל בשטח אבל אין לו חוץ מלהט בעיניים הרבה קרדיט. זאת הייתה פריצת דרך כשגוף ממוסד, חשוב, עם שם טוב, מאמין בך. אבל היינו צריכים לעבור שם עשרות שעות של שכנוע עם כל מיני אנשים שבכלל לא תפסו את המודל שאנחנו הצענו להם שהוא מודל מאוד שונה מזה של האגודה, למשל. אמרנו שאנחנו רוצים מקום כדי שאנשים אחרים יוכלו לפעול בו אנחנו לא בהכרח רוצים להפעיל את קל"ף, למשל, אבל אם קל"ף תרצה לשבת בתוך הבית הפתוח אז יש לה מקום. לגוף כמו האורתודייקס אנחנו לא רוצים להכתיב מה המבנה שלהם, כמה יפגשו, מה יהיה במפגשים שלהם וכו'- אבל כשהם רוצים להפגש אז יש להם איפה.זה מודל שג'רי ראה בניו-יורק והיה לנו מאוד קשה לשכנע את הקרן החדשה לגביו."

ג'רי: "אני חושב שחלק מהקושי עם הקרן החדשה וארגונים נוספים של שינוי חברתי, היה לשכנע אותם שבניגוד להרבה עמותות אחרות שמקבלות תמיכה, השלב הראשון שחייב להתרחש בקרב הקהילה ההומו-לסבית בירושלים, הוא שלב של גיבוש הקהילה ובניית הקהילה. זה לא קיים באותו מובן בקרב קהילות אחרות, קהילות שבאות מהמוכן אם רוצים לעשות למשל משהו עם הקהילה האתיופית, יודעים מי אלה הקהילה האתיופית ואיפה למצוא אותם, בניגוד לקהילה ההומו-לסבית. זאת נקודה שהייתה מאוד קשה להסברה, במיוחד עם הקרן החדשה, ואני חושב שהצלחנו בזה.

אני לא ידעתי הרבה על גיוס כספים כשהתחלנו את הפרוייקט הזה. מי שעזר יותר מכל אדם אחר בהקמת הבית היה הרב סטיב גרינברג הוא הכיר את השטח והתחום ועזר לנו להקים צוות של גיוס משאבים, וגייס אישית מפניות אישיות שלו לתורמים פוטנציאליים בארה"ב יותר מכל אדם אחר.

אבל למדנו את המקצוע והיום אני שמח שיש כמה אנשים שעוסקים בזה גם כאן וגם בארצות הברית, אנחנו מקימים עכשיו ארגון שמסייע לנו בגיוס משאבים בארצות הברית וכל זה הודות לעובדה שהרבה מאוד אנשים בעלי יכולת בתחום הזה הצטרפו והתגייסו מתוך התלהבות מעצם הרעיון של בית הומואי בירושלים. אבל להצליח בגיוס משאבים זה המון עבודת שטח של טיפוח תורמים פוטנציאליים הן אנשים פרטיים, הן קרנות פרטיות והן קרנות ציבוריות שעשויות להתלהב מסוג כזה של יוזמה."

איפה התקיימה הפעילות לפני ששכרתם את המקום ברחוב בן יהודה?

דני: "התחלנו בפעילויות במקומות אלטרנטיביים, "עד שיהיה" והשאלה באמת הייתה כל הזמן מתי יהיה מקום קבוע. אבל לא אמרנו "לא נעשה שום דבר" עד שלא יהיה מקום פיזי, אלא בכל מקום אפשרי ניסינו לעשות אז חלק מהחוגים היו בבתים פרטיים, כמו חוג הפימו למשל, או חוגי ריקודי עם, וכו'. לאט לאט היו ירידות לים, התחלנו שיתופי פעולה עם חיפה באותו זמן, ותוך כדי פעילויות התחלנו לצבור מיומנות. אנשים התחילו לראות שהגוף קיים, עושה ופועל.

בנוסף, הייתה העבודה על דף המידע החודשי שהיה משהו שכל מי שרוצה יכול לקבל אותו, בלי קשר לחברות בעמותה, והוא התחיל ליצור קהילה דרך כתיבה בדף הבית, דרך לחשוב מה יהיה בחודש הבא כי צריך להכניס משהו בדף הבית, הוא יצר מסגרת כמעט וירטואלית של משהו שמתרחש פעם בחודש בעקביות, במשך כמעט שנה וחצי. זה היה ציר שאיחד הרבה."

ואיך הגעתם לבסוף למיקומכם הנוכחי במרכז ירושלים?

ג'רי: "חשבנו שנמצא קורת גג די מהר, מה שהסתבר כלא נכון. אני אישית ראיתי 50 דירות במשך חצי שנה, עד שהחלטנו בסופו של דבר על המקום הנוכחי במרכז העיר. היו על זה הרבה דיונים, התלבטויות וויכוחים בינינו לבין עצמנו. היו שיקולים לכאן ולכאן מצד אחד מקום מרכזי, קל לנגישות לכל מי שרוצה להגיע, וזאת גם אמירה מסויימת כלפי הקהילה הרחבה בירושלים, לגבי המקום של הומואים ולסביות בקהילה הירושלמית. אני מוכרח להודות שהיו לי עצמי לא מעט לבטים בעניין הזה, ואני היום מאוד שמח שהחלטנו על המקום הזה ולא מקום אחר בעיר. "

אבל לדגל, למשל, לקח הרבה זמן עד שהופיע במרפסת החיצונית של הבית.

ג'רי: "אני מוכרח להודות שזה אני שמנעתי מהדגל להופיע קודם. לא מתוך הומופוביה מופנמת, אלא מתוך תחושה שאחד היעודים הכי חשובים של הבית הפתוח הוא לנסות לגעת באותם עשרות אלפי הומואים, לסביות בי וטראנס בירושלים שקיימים אבל מתחבאים. אני לא שופט אותם, אבל הם מתחבאים במובן שנורא קשה להם לצאת החוצה ולהשתתף בפעילות הומו לסבית מבלי לסכן את עצמם סיכון נוראי. אני חשבתי שתליית דגל עלולה להרחיק או להרתיע לא מעט מהאנשים האלה, שהם אחד היעדים הראשונים שלנו. להרתיע במובן זה שיהיה להם קשה לעלות במדרגות של בן יהודה 7 על מנת להגיע למקום שהם כל כך חפצים להגיע אליו, משום שהם יחששו להגיע למקום שכל כך בגלוי מפגין את הזהות שלו, בשעה שהם מרגישים כל כך מפוחדים בתוכם.

היה ברור שדגל יתלה באיזושהי נקודת זמן, וגם ברור שאף פעם לא נדע מי מתוך הקהל הזה נרתע היום ומי דווקא נמשך כתוצאה מתליית הדגל. תליית הדגל זאת גם אמירה מאוד מעצימה, אבל נדמה לי שרק למי שכבר עבר תהליך מסוים, ופחות לגבי אלו שכבר הזכרתי - ומדובר במספרים אדירים בקהילה ההומו-לסבית בירושלים, ונדמה לי שאותם זה יותר מרתיע מאשר מושך.

אולם היה לי ברור שתהיה דרישה מתוך הקהילה של הבית, שכולם הם אנשים שעברו איזה תהליך, ולכן יכולתי לחזות שברגע שהנושא יעלה יוחלט לתלות דגל, וכך היה. אבל גם אז הייתה התלבטות מאוד קשה בתוך הבית, מה שלא צפיתי. העלינו את זה במליאה, כדי שכל הקהילה של הבית הפתוח תוכל לדון בנושא, והיה דיון רציני, וההתנגדות באה מפינות שלא צפיתי, ובסוף הייתה הצבעה וההחלטה לתלות את הדגל קיבלה רוב של 22 נגד 17. אני חושב שמאז, הדגל הזה הפך להיות סמל ירושלמי שיש רק להתגאות בו."

האם הסוגיה הזאת, של אנשים בקהילה שנרתעים ממקום שמזוהה פומבית עם הומואים ולסביות, באה לידי ביטוי במקומות נוספים?

ג'רי: "מהתחלה היו קבוצות שנרתעו מלהתכנס בתוך הבית הפתוח. אבל היה מעניין לראות את ההתפתחות בעניין הזה קבוצת ההורים למשל, שהצטרפה לבית הפתוח כחלק אינטגרלי מהבית, אמרה בתחילת הדרך שהם לעולם לא יפגשו בתוך הבית הפתוח, וכדאי לנו לחפש עבורם אתר נפרד ואכן עשינו את זה. כנ"ל קבוצת הנוער שהייתה מאוד קטנה בתחילת הדרך, כנ"ל קבוצת האורותודייקס ועוד קבוצות. ברגע שהוקמה קבוצה של חרדים ודתיים, גם הם אמרו אותו דבר.

אולם, מהר מאוד אחרי שהבית נפתח במרץ 1999, רוב הקבוצות האלו החליטו להפגש בכל זאת במבנה של הבית הפתוח גם קבוצות הנוער והצעירים, גם קבוצות ההורים, גם האורתודייקס, שהתפלגו לשתי קבוצות בגלל השאלה הזאת של החשיפה, והפלג השני שפרש נפגש עד היום בבית הפתוח.

אז היינו רגישים לצורך של חלק מהקבוצות לא להיפגש בבית הפתוח. ועד היום, יש קבוצת גברים אורתודוקסיים וקבוצה של גברים חרדים, והם לא נפגשים בתוך חדרי הבית הפתוח ואנחנו לא מתנגדים לזה ולא מתביישים בזה. ברור לנו שזה חלק מהצורך הפנימי של הקבוצות האלה, שכדי לקיים את עצמם הם חייבים להיזהר מחשיפה (אפילו חשיפה בפני הומואים אחרים). גם הם עוברים את התהליך שלהם שהוא שונה מהתהליך שלי או שלך, אבל התהליך מבורך וחשוב, והוא התמודדות עם הזהות ההומוסקסואלית שלהם, ונסיון קשה לשלב בין הזהות הזאת לבין הזהות הדתית שלהם. אנחנו מכבדים את זה ומעודדים את זה, ומספקים להם את כל התמיכה והמשאבים שאנחנו מסוגלים לספק."

מה לגבי הנושא של הערבים במזרח ירושלים, שגם להם אתם מעוניינים לתת מענה? זה משהו שהתחיל להתפתח, והשאלה היא כמה זה נקטע מאז אוקטובר 2000?

ג'רי: "זאת שאלה שגם אנחנו שואלים את עצמנו ועוד אין לנו תשובה טובה. דיברנו עם חברים ערבים בבית בדיוק לפני שפרצה האינתיפאדה החדשה, והם רצו להקים קו מידע בערבית בבית, כשירות ראשון לקהילה הערבית. באוקטובר נערכנו לפתיחה של קורס הכשרה לאותו קו, ובאוקטובר פרצה האינתיפאדה.

לצערנו, וזה נכון לגבי כל קהילת הגייז הערבים, חלק מהאנשים כבר לא עובדים בארץ, חלק אחר לא יכולים להגיע לירושלים בעקבות המציאות הקשה, ולכן הרעיון הזה נגנז לעת עתה. לבית מגיעים ערבים אבל במספרים מאוד קטנים. זו אחת הסיבות שראינו לנכון להעסיק מישהי בחצי משרה שתפקידה לפנות אל הקהל הערבי, כי זה חלק מהייעוד של הבית הפתוח, לתת קורת גג גם לאוכלוסיה הזאת, שסובלת מדיכוי שאי אפשר לתאר אותו, לעין שיעור חמור יותר מאשר בקרב כמעט כל הקהלים היהודיים. והיום אנחנו כן מקבלים פניות ובשירות הפסיכו-סוציאלי שלנו טיפלנו לאורך זמן בבחור צעיר שסובל מהתנכלות פיזית בתוך ביתו והוא בסכנת מוות ממשית - המשפחה מטילה עליו עוצר מדי לילה כדי שלא יתראה עם גברים. אני חושש לגורלו ואני חושב שטוב שיש בית פתוח שיכול לתת איזה מענה לצרכים של הבן אדם הזה."

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...