עוד בתרבות ובידור
 >  > 

יפן - צבע הגבר

על הומוסקסואליות ביפן - אז ועכשיו, ועל ביקורה של קבוצת האמנים היפנית "דאמב טייפ" בישראל

בשבוע שעבר התארחה בארץ קבוצת האומנים דאמב-טייפ (Dumb Type) מיפן במיצג האומנותי "ממורנדום". טקאו קוואגוצ'י הוא אחד משבעת האומנים שבונים ומציגים את המיצג ולשעבר מנהל פסטיבל הסרטים ההומו-לסביים של טוקיו. נפגשנו במשכן לאומנויות הבמה, מיד לאחר מופע הבכורה של המיצג בישראל. תמיד מפתיע אותי כמה גייז בכל העולם דומים אחד לשני בהתנהגות וצורת לבוש, כאילו כולנו נושאים מטען גנטי משותף. ובכל זאת, שיחה קצרה עם טקאו העלתה הבדלים מרתקים בין חיי גייז בעולם המערבי וביפן. קבוצת דאמב-טייפ היא קבוצת אומנים שמשלבים טכנולוגיות וידאו, אנימציה ממוחשבת, טקסט, משחק ומחול כדי ליצור שפה אומנותית ייחודית.

המיצגים שלהם נוצרים בתהליך משותף על ידי כל חברי הקבוצה, ומאופיינים במקוריות רבה של דרכי הבעה ובמסרים חתרניים. הקבוצה, שנוסדה במקור בקיוטו במפגש סטודנטים ב- 1984 וכוללת כיום שבעה חברים, מנסה לפתח צורת אומנות חדשה שמפתחת דיאלוג עם הצופה. ה"דאמב" שבשמם מתכוון לניסיון ליצור דיאלוג ללא שיחה, וה"טייפ" לייצוג עצמו. ככזו, משתייכת דאמב טייפ דווקא לזרם המודרניסטי, ומספקת הזדמנות נדירה יחסית לחוות מסרים עכשוויים ולפעמים פוסט-מודרניים, באמצעות כלי הבעה מודרניסטים. כלי ההבעה הניסיוניים של דאמב טייפ עובדים לפעמים מצוין, ולפעמים רע מאוד. קטעים מסוימים במיצג הם בעלי יופי חזותי מרהיב, ביניהם הקטע הפותח של המופע בו מטפסים האומנים על מסך וידאו ענק עליו מוקרנות ומוקראות תפזורת מילים של סיפור ילדים, או הקטע בו רוקדים האומנים לפני ואחרי ארבעה מסכי וידאו היפראקטיביים בתיאום מוזיקלי וחזותי מושלם.

קטעים אחרים הם מטרידים ואפילו מרגיזים, ביניהם קטע בו כותב אחד האומנים טקסט ארוך בעיפרון חורק בלי שהקהל יכול לקרוא את הכתב המטושטש שמוקרן על מסך וידאו, או כמו קטע ריקוד שנערך בתאורה נמוכה כל כך עד שקשה להבחין בתנועה. כל הטכניקות הללו משרתות אמנם את מטרת המופע, שדן באופיו המעורפל והדו-משמעי של הזיכרון האנושי, אבל פוגעות בחוויה האסתטית של הצופה. קטעים אחרים היו בלתי מובנים לחלוטין, לפחות עבורי, כמו דוב שעולה לבמה עם שואב אבק, או סגמנטים של רעש לבן בעוצמה מרגיזה. הקהל קיבל את המיצג ברגשות מעורבים. הצופים שסביבי הגיבו במגוון תגובות, החל מצחוק ועניין וכלה בהערות עצבניות ועזיבה מוקדמת של המופע. סיבה אחת לכך היא השיווק האומלל שעשה המשכן למיצג כאילו הוא מופע מחול. סיבה אחרת היא כנראה הקושי הקומוניקטיבי להבין את המופע ולקבל גם את צדדיו הפחות נעימים. כשסיפרתי לטקאו על תגובות הקהל הוא הגיב בחיוך: "כן, ככה זה בתל אביב". כנראה שגם הוא הספיק ללמוד משהו על ישראל בשלושת הימים ששהה כאן.

כאמור, טקאו ניהל את פסטיבל הסרטים ההומו-לסביים של טוקיו במשך כמה שנים. הוא גם היה אחראי לאירוח של יצירות הבמאי הישראלי איתן פוקס בפסטיבל, ביניהן סדרת הטלוויזיה פלורנטין, והסרטים הקצרים "אפטר" ו- "בעל בעל לב". בניגוד לפסטיבלים אחרים בעולם, פסטיבל טוקיו הוא קטן, ומושך רק כ- 6,000 צופים במהלך 5 ימים. לדברי טקאו, עובדה זו מאפיינת את חיי הגייז ביפן בכלל.

מצעד הגאווה של יפן נערך אף הוא בטוקיו ומושך רק כ- 5,000 צועדים בשנה. מספר כזה היה מבייש אפילו את מצעד הגאווה של תל אביב, שלא לדבר על מטרופוליטנים גדולים יותר בעולם. טקאו מסביר שהדבר לא נובע מחוסר קבלה של גייז בחברה היפנית. מאחר שיפן אינה מגיעה ממסורת נוצרית, לא היה מוכר בה האיסור על יחסי מין חד-מיניים. לכן לא היה ביפן מעולם חוק שאוסר יחסי מין הומוסקסואליים כפי שהיה בכל מדינות המערב, והתנועה הקווירית לא צמחה שם כתנועה מתריסה או בכלל כתנועה פוליטית.

ליפן יש היסטוריה מעניינת של קשרים הומוסקסואליים בין גברים. בתקופת הזוהר של הסמוראים, בשנים 1200-1600 בערך, קשרים רומנטיים בין גברים היו ערך נפוץ ומוערך מאוד. כתבים סמוראיים מהתקופה מתארים את הדרך הזו כדרך אצילית שיש לטפח, לשמר, ולהבטיח שלא תיעלם מן העולם. כתבים אלו טוענים שגבר מעולם לא היה נשאל מדוע לקח לו מאהב, אבל בהחלט היה נפוץ שיישאל מדוע לא לקח לו מאהב.

בדומה למודל של יוון העתיקה, קשרים כאלו התרחשו בדרך כלל בין גבר מבוגר לגבר צעיר, מתחת לגיל שמונה עשרה, ונחשבה לחוויה מפתחת לשני הצדדים. מאחר ותקופת חיזור מקובלת של נער אחר גבר יכלה להימשך אפילו חמש שנים, התחילו החיזורים בגילאים צעירים מאוד. כשהגיע נער לגיל שמונה עשרה הוא הוכרז כגבר, והתחיל לפתח מערכות יחסים משלו עם נערים צעירים יותר, ובמקביל שמר על קשרי ידידות עם מאהביו המבוגרים.

סגנון החיים המקובל לא היה הומוסקסואלי אלא בי-סקסואלי, משום שגברים שניהלו מערכות יחסים עם גברים היו כמעט תמיד גם נישאים מאוחר יותר לנשים. המושג "הומוסקסואל" לא היה קיים כהגדרה של אינדיבידואל אלא כהגדרה של מערכת יחסים ספציפית. חוקרים טוענים שמאחר והומוסקסואליות הייתה הנורמה בחברה היפנית באותה תקופה, היו נפוצות גם מערכות יחסים רגשיות ומיניות גם בין גברים שלא היו בעלי נטייה טבעית להומוסקסואליות.

המילה היפנית ננשוקו (Nanshoku), שמורכבת מהסמלים "צבע" ו"גבר", מתארת מערכת יחסים רגשית או מינית בין גברים. נשים, שסבלו ממעמד נחות ומחוסר השפעה ביפן, לא זכו למעמד זהה והציפייה החברתית מאישה הייתה להתחתן ותו לא.

בשנת 1603 עוברת יפן ממצב של פיאודליות שנלחמות זו בזו למלכות השוגונים, וזוכה ל- 250 שנים של שקט פוליטי. במהלך תקופה זו איבדו הסמוראים מכוחם, והמעמד הבורגני פורח. דרכי הננשוקו הישנות, שהיו מבוססות על קשר נפשי עמוק ויחסי חניכה נעלמות. אולם במקומם מפתח המעמד הבורגני סוג חדש של יחסים הומוסקסואליים, שבאים לחקות את דרכי הסמוראים הנערצים. קשרים אלו היו בעלי אופי מיני ומזדמן יותר, וחלקם התבסס על זנות גברית של שחקנים נודדים מתיאטרון הקבוקי. המשיכה לשחקנים הנודדים הייתה גדולה כל כך עד שהועברו ביפן חוקים מיוחדים שמגבילים את דרכי התספורת והלבוש שלהם, כדי שלא להלהיט יתר על המידה את הקהל. בתקופה זו מתפתחים גם ה"אונגיראי", שונאי הנשים, פן תרבותי שלא היה קיים קודם לכן.

מקום נוסף בו פרחו היחסים ההומוסקסואליים הוא במנזרים הבודהיסטים. בעבר נהגו חוקרים לראות בעובדה זו גורם שנבע מהסביבה הכלל-גברית של מנזרי דת, אולם לאחרונה מועלות השערות אולי שיעור בעלי הנטייה ההומוסקסואלית במנזרים היה גבוה מלכתחילה. לפי סברה זו שימשו המנזרים גם מקום באמצעותו הרחיקה החברה את ההומוסקסואלים מקרבה, ומשפחות שחשדו בבניהן בהתנהגות נשית או לא הולמת, העדיפו להרחיק אותם למנזרים ולחסוך לעצמן את המבוכה.

באמצע המאה התשע עשרה מתחילה ההשפעה הנוצרית על יפן כתוצאה מפתיחת המדינה, שבחרה עד אז להיות מסוגרת. דרך החשיבה הנוצרית, שרואה בהומוסקסואליות חטא, מתחילה לצבור השפעה ויחסים הומוסקסואליים מתמעטים והולכים. בספרו "האסתטיקה של אהבת נעורים" כותב טאהורו אינאגאקי שבילדותו חזה לא אחת בבית ספרו בסצינה בה רבים שני תלמידי בית ספר על חסדיו של ילד יפה תואר, ריב שלפעמים הגיע עד כדי שליפת סכינים. החל משנות העשרים של המאה העשרים מספר אינאגאקי שתופעות כאלו נעלמו כמעט לחלוטין.

כיום ההומוסקסואליות ביפן נהנית מחופש חוקי, אבל אין חקיקה שמשווה את זכויות ההומוסקסואלים לזכויות ההטרוסקסואלים, והתופעה נתפסת חברתית כמביישת. טקאו קוואגוצ'י סיפר לי, שכשיצא מהארון בפני משפחתו, הם אמרו לו שתיארו לעצמם שהוא הומוסקסואל, אבל שהם מופתעים שבחר לספר להם על כך. ביפן של המאה העשרים ואחת, הנורמה לגבר הומוסקסואל ביפן היא עדיין לחיות את חייו בשקט ולא להחצין את השוני. אני מניח שעבור נשים המצב אפילו בעייתי יותר.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...