עוד בחדשות ודעות
 >  > 

התקרנפות עכשיו

בימים הקרובים צפויה להתקיים פגישה של נציגים מהקהילה עם ראש הממשלה - חגי אלעד סבור שלא מדובר בהישג, אלא בהתקרנפות ואובדן דרך

בימים הקרובים תתקיים, ככל הנראה, פגישה של משלחת של הומואים ולסביות, פעילים בקהילה בישראל, עם ראש הממשלה (דיווח חדשות גו-גיי, 1/1/02). האם מדובר בהישג לקהילה, או שקיום הפגישה הוא ביטוי לאטימות חושים, להתקרנפות, לאובדן דרך? הפגישה עם אריק, ינואר 2002: ניצחון לקהילה או תבוסה עצמית? מה יש לנו, הומואים, לסביות, בי וטרנס ישראלים להגיד בכזו פגישה? מה מרוויחים מפגישה עם ראש הרשות המבצעת? מה מפסידים? ואיך ממשיכים להיאבק למען זכויות האדם שלנו בבוקר שאחרי הפגישה?

דווקא יש מטרה ראויה לקיום פגישה כזו: אם נציגי הקהילה יספרו לאריק על "כביסה שחורה" וישאילו לו, לעיון, עותקים של אנה פרנQ. אפשר גם לצרף דו"חות של אמנסטי ושל "רופאים לזכויות אדם" להם קצת יותר קשה, כך זה נראה, לארגן פגישה עם הראש. פשוט לשבת עם ראש הממשלה ולהסביר לו שאנחנו מיעוט, שבלי קשר לפוליטיקה אכפת לנו מזכויות אדם של מיעוטים אחרים, ושמה שקורה כאן בשנה האחרונה, במחסומים, במניעת טיפול רפואי, בחיסולים ובישום מדיניות האפרטהייד בשטחים ובישראל הוא בלתי נסבל. להגיד שאנחנו נאבקים למען הזכויות שלנו, אבל שאין למאבק הזה תוקף אם הוא אדיש למה שקורה לאנשים קילומטר מכאן.

אנחנו נאבקים לשוויון, אבל אם אנחנו עושים זאת במחיר של שיתוף פעולה עם ממסד מדכא ומפלה, אנחנו מתקרנפים. בכך אנו מצטרפים למיליוני ישראלים אחרים שכבר בחרו בהתקרנפות ובאדישות לסבלו של האחר, של האויב גם אם הוא אזרח ישראלי, גם אם היא אישה בהריון, גם אם הם ילדים בדרך לבית הספר. מספיק שהאחר הזה הוא ערבי כדי להצדיק בעיני הרוב היהודי כמעט כל השפלה ואלימות. איך אדם, בפרט מי שהוא הומו או לסבית, יכול לשתוק לנוכח מציאות כזו? הרי בכל כך הרבה מקומות, כל כך הרבה פעמים הספיק שהאחר הזה היה הומו, או לסבית, או טרנס, כדי להצדיק כל השפלה ואלימות. גזענות היא גזענות היא גזענות. אדישות לסבל והשפלה של אדם אחר כי הוא "שונה" היא אקט גזעני. ועכשיו יבואו הומואים ולסביות ויבטאו באמצעות הפגישה את האדישות שלנו לגזענות הזו, את הנכונות שלנו לשתוק ולשתף פעולה עם ראש הממשלה של המדינה אשר מדכאת ומפלה ומשפילה.

אפשר לפגוש את ראש הממשלה אבל מקור הלגיטימיות לפגישה כזו הוא אם היא באה לבטא מחאה. לא כדי לחבק את הממסד ולהיחנק על ידו, אלא כדי לזעוק נגד המציאות הנושבת מהמדיניות שממשלת ישראל מיישמת.

לראש ממשלת ישראל אין חשק לפגוש את נציגי הנכים, אבל דווקא מתאים לו לשבת לקפה עם משלחת של הומואים. למר שרון אין זמן למובטלים, אבל אותנו הוא פוגש. כן כן, אריק מהחווה, אריק מ-101 לא מפחד לשבת בחדר אחד עם כמה עליזים. הכל פוליטיקה, כמובן. אז בואו נבחן מה כל צד נותן ומקבל בפגישה כזו.

הפגישה עצמה נטולת תוכן מעשי, אלא סמלי בלבד. אין בצידה התחייבות שלטונית למעשה כלשהו, לדוגמא לתקצוב המקלט לבני נוער בתל-אביב או לפתיחת בתי הספר התיכונים ברחבי הארץ לשירותי ההרצאות של קל"ף, האגודה והבית הפתוח. בהיעדר תוכן, נשארת הסמליות: ראש הממשלה מעניק לגיטימציה סמלית לקהילה, מעצם קיום הפגישה. בתמורה, הקהילה מאפשרת לו להצטייר כנאור וכפלורליסטי, כי הוא יושב אתנו.

סוג כזה של קח ותן מתאים לפגישה שהייתה עם הנשיא: שהרי הנשיא אינו יותר מאשר דמות סמלית. אבל כשבאים לפגוש את ראש הממשלה, צריך תוכן ומעשה, ולא רק סמלים. וצריך לחשוב מי צריך יותר את חילופי הלגיטימיות הללו ראש הממשלה הנוכחי, או הקהילה ההומו-לסבית? יצחק רבין, לדוגמא, לא קיים פגישות סמליות כאלו; אבל הוא איפשר לבני זוג הומואים מעזה ומתל-אביב לחיות ביחד בישראל. האם ראש הממשלה הנוכחי יאפשר זאת? האם יהיה מי שיתבע זאת ממנו?

ישראל היא מקרה יוצא דופן בעולם של הצלחה רבתי (יחסית) בקידום מהיר של זכויות של הומואים ולסביות. אקדמאים שנדרשו להסביר את התופעה העלו את ההשערה שיותר משמדובר בפתיחות ישראלית יוצאת דופן, מדובר בסגירת שורות של הרוב היהודי אל מול האויב הערבי המשותף, בבחינת "יש לה חברה (יהודייה) לא נורא, לפחות היא לא שוכבת עם ערבים": הטאבו המיני האולטימטיבי בארץ הוא סקס בין יהודים וערבים לא סקס בין בני אותו המין (בתנאי ששניהם כמובן מאותו הצד של הגדר הגזעית). הפגישה עם ראש הממשלה היא בבחינת הניסוי הקריטי לבדיקת ההשערה הנ"ל: האם ההומואים והלסביות יבחרו עכשיו לסגור שורות יחד עם הרוב המדכא, או שנבין שעתיד של חופש אפשרי לנו רק אם הוא יהיה אפשרי לכולם. בן הברית שלנו למאבק הזה הולך עכשיו ברגל לבית הספר בכפר השכן למרות המחסומים והסגר: אותו אנחנו צריכים לפגוש, ולא את האיש שיושב כעת בלשכת ראש הממשלה.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...