עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

ההומו והעיר הגדולה - ברלין

ברלין היא גן עדן של סקס והוללות - אחרי מספר חודשים בגרמניה, ניר נ. מדווח על ממצאיו

רצו הגורל, הקב"ה, הפקיד החביב של חברת לופטהאנזה וחוסר השקט הפנימי שלי, ולפתע יום אחד מצאתי את עצמי בברלין. הבירה החדשה של אירופה, כמו שהמקומיים אוהבים לקרוא לעירם. כן, כן, ברלין. העיר ההיא, מנפילת החומה ומבניית החומה ומהתקופה ההיא שלפני. כן. ברלין, גרמניה.

אחרי מספר חודשים כאן אני יכול לומר בפה מלא שיש משהו מאד שונה בעיר הזאת. ולא, לא רק החלק ההיסטורי. אליו עוד נגיע בהמשך. יש בה משהו מוזר בנוסף לנופך ההיסטורי ממנו אי אפשר לברוח.

סביר להניח שאם אשת לוט הייתה מגיעה במקרה לברלין היא לא הייתה מעזה להסתובב לאחור, מחשש שכשהיא תפנה את ראשה חזרה היא תמצא איזה איבר מין אימתני מתנופף למול פרצופה. בנוסף, הפה המחובר אי שם מעלה לאיבר המין הזה, לא היה מוציא מילה, מן הסתם. ברלין היא גן עדן של סקס. או גיהינום. תלוי איך מסתכלים על זה. אם באמריקה הכסף מתגלגל ברחובות, אז באותה אנלוגיה בברלין הזימה זורמת בברזים.

הברלינאים הם עם קשה. אין מה לעשות. הם עברו הרבה בחיים שלהם. מלחמה, חומה, צנע, שטאזי, רוסים אמריקאים, צרפתים, בריטים. גם ההמונים שהגיעו לברלין ממחוזות אחרים בגרמניה לא ממש נינוחים וידידותיים (אבל אם הם ממערב גרמניה הם לפחות מדברים אנגלית). משהו בטיפוס הגרמני הקפדן הסגור והמתוכנן. מנגד, הפריצות חסרת תקדים. עם כל ההיסטוריה שלהם, לא פלא שקשה להם, לגרמנים, עם גאווה לאומית. הנפת הדגל היא בכלל סיפור לא קל. אם מישהו מניף איזה דגל גרמניה מהמרפסת, סביר להניח שהשכנה מלמטה כבר תקרא למשטרה להתלונן שיש לה ניאו נאצי בבניין. ככה זה בעיר שעד לפני עשור היה אסור להניף בה את הדגל כלל, על פי החוק.

מנגד, דגל הגאווה? מתנופף לו תחת כל עץ רענן. מבקר תמים יכול לחשוב לרגע שדגל הגאווה הוא הוא הדגל הלאומי. וזה עוד לפני שהזכרנו שראש העיר החדש הומו.

אבל אם כאן היה נגמר העניין דיינו. כאן הוא רק מתחיל.
קחו למשל את עולם הבארים. אתם יודעים. חיי הלילה, לשתות, לראות, להראות. אולי גם להכיר, מי יודע. משהו סטנדרטי וחובק עולם. איכשהו, בעולם המוכר יש בארים ויש בארים שגם יש להם חדר חושך. בברלין יש חדרי חושך ויש חדרי חושך שיש להם גם באר. למה? ככה. ותנסו לתאר לעצמכם את התמונה של ילד טוב ישראל שרואה את דגל הגאווה ובפזיזות הדעת פשוט נכנס לבאר רק כדי לגלות שהוא מצוי בלבו של חדר חושך ענק המיועד בעיקר לחובבי אס אנד אם, כאלה שמסתובבים עם מטפחות צבעוניות בכיס האחורי של המכנס. זה במידה והם זוכרים בכלל איפה הם תקעו את המכנס לכל הרוחות. חוויה.

אבל גם אם כבר מוצאים חדר חושך שיש לו באמת באר אמיתי, גם אז הרעיון של לפתוח כך סתם בשיחה אינו כלול בהוויה של המקומיים. אם אתה פותח בשיחה עם מישהו והוא מציג את עצמו בתור פרנק, ולא בתור 21 סמ עבה, זה כבר הישג. ואגב, ה- 21 סמ זו לא בדיחה. אם הגודל כן קובע, הברלינאים יכולים לקבוע את סדר היום העולמי. לא רק שהגובה הסטנדרטי הוא 1.90 מ', גם גודל האיבר בהתאם. לא שהייתה לי כוונה, חלילה, לבדוק... אבל כשמגיעים למקלחות במכון הכושר, אין מה לעשות, האמת מתגלה במערומיה. לגרמנים יש גדול יותר. הרבה יותר. אי שם במקלחות (כמה מצמרר הא?) של חדר הכושר התחלתי לתהות לגבי כל אותן תמונות אימים שנשלחות אין ספור פעמים כמכתב שרשרת ברשת. האם ייתכן ובאמת לא מדובר בעבודת פוטושופ? ואז החלטתי להפסיק ללכת לחדר הכושר. למה לי עוד תסכולים בחיי? יש לי מספיק, תודה.
אבל נחזור לענייננו.

כילד טוב ישראל שנכנס לחיי הלילה של ברלין התחלתי לחשוש לרגע שאני מאבד את כל כישורי החברתיים, שעד עתה נראו ברורים ומבטיחים. העובדה שאתה יכול לעמוד בבאר שעה בלי לפתוח בשיחה העלתה אצלי את השאלה התמוהה האם ייתכן שאני הופך לאילם, או גרוע מזה, האם אני הופך לבלתי נראה? התשובה לשאלה השניה היא כנראה לא, נוכח עשרות זוגות העיניים שננעצות בי וסוקרות אותי מכף רגל עד ראש (עם איזו עצירה לא ברורה באזור האגן. לרגע אפשר לחשוב שיש להם עיני רנטגן והם בודקים את האיבר דרך הג'ינס). מנגד התשובה לשאלה הראשונה נותרה פתוחה, בערך כמו הפה הפעור שלי בכל פעם שאחד מזוגות העיניים האלו ניגש ולא ניסה, חלילה, להוציא מילה, אלא להוביל אותי לחלק הגדול יותר של הבאר, הוא חדר החושך כמובן.

אבל ברלין היא הרבה יותר מחדרי חושך. האדם הפשוט מן היישוב יאמר מן הסתם כן, ההוללות קיימת, וייתכן כי כמו בכל עיר אחרת, כשהדגש הוא על עיר ולא חיקוי רעוע כמו תל אביב, גם בברלין יש מן הסתם את הציבור הסולידי יותר, המהוגן יותר, זה שאינו יוצא ללילות ארוכים של הוללות.

אז נכון, צודק אותו אדם פשוט מן היישוב. יש כאלו. בסך הכל, בעיר של שלושה וחצי מיליון תושבים, כשההערכה היא שקרוב לחצי מיליון מהם נוגעים בצורה זו או אחרת בעולם הגאה, סביר להניח שיהיו כאלו שלא יפקדו תדיר את חיי הלילה (והבוקר והצהרים, אגב. אין גבולות. פשוט אין). אבל הנקודה המעניינת היא שגם אלו שמתוך החלטה (אמיצה, יש לציין, בעיר שכזו), נמנעים מלפקוד את כל אותן נקודות התהוללות, גם הם לא ממש שקטים וחסודים. וגם אלו שמצויים במערכות יחסים ארוכות ויציבות, וגם אלו הממוסדים ומבוססים, וגם הסולידיים והשמרנים, כולם, או כמעט כולם, טומנים ידם, ואת שאר איברי גופם, בקלחת. בכולם פשטה הרעה, או הטובה, או בקיצור הזימה.

נכון, לא מדובר כאן במחקר מעמיק, בפילוח האוכלוסייה, בבדיקה מדעית. ובכל זאת, אין כל אפשרות להתעלם מהאווירה וההוויה הברלינאית. היא קיימת. בכל מקום. במועדונים, בפאבים, ובתחנות הרכבת התחתית. הפתיחות והחופש, מול הזימה וההתהוללות וחוסר הגבולות המוחלט. ואני, ילד טוב ישראל, עומד נפעם מול העולם החדש. ונכון שאחרי שלושים שנים בעולם הזה קצת קשה להגדיר את עצמי כילד, אלא אם כן יש לי חום גבוה ואני שוכב במיטה בבית הורי, אבל מול העולם המתגלה בברלין, התחושה השניה, מיד אחרי ההלם, היא של תינוק שזה עתה יצא לעולם.

רבים מהאנשים שפגשתי כאן אמרו לי, בברלין אתה חייב לשמור על עצמך.
נוכח העובדה שברלין נחשבת לאחת מהערים הבטוחות ביותר באירופה, הנקודה הזו נראתה לי קצת תמוהה. כשמנסים להבין את פשר המשפט הזה, הם אומרים בפשטות, אתה יכול בקלות ללכת לאיבוד, לאבד את עצמך כליל בעולם של הקהילה. ורובם היו קרובים לכך. חלקם עדיין. איכשהו להישאר כפי שאתה בברלין הגאה נראה לרגע כמו פרק בתוכנית הישרדות.

ויאמר אותו אדם פשוט מן היישוב, (שיש להודות, הוא מתחיל לעלות על העצבים), כי בסך הכל האדם צריך להיות נאמן לעצמו ואז אין כל חשש. נכון. בוודאי נכון. וגם פשוט. מאוד. בערך כמו כל ישראלי מצוי שמתעקש על דיאטה, אבל כשהוא מגיע לבופה של אכול כפי יכולתך מוצא עצמו טובע תחת הררי המזון. כזו היא ברלין. רק צריך להוסיף לעניין את העובדה שלא צריך ללכת למקום מיוחד על מנת לפגוש פנים מול פנים את ההוויה הכל כך סקסואלית. נהפוך הוא. אם אותו אדם הפשוט מעוניין במקום שקט, סולידי, סתם לסוציאליזציה פשוטה, עליו לבצע מחקר מעמיק ועקבי עד למציאת המקומות הללו. ויש. מעטים, אבל יש. ונראה אותו מוצא אותם.

עבור בעלי אובססית סקס להיכנס לברלין זה בערך כמו עבור ילד בן חמש להיכנס לחנות ממתקים ביום בו מוכרז כי בעל הבית זכה בלוטו והכל בחינם. תפוס כפי יכולתך. ומתברר כי בברלין הם מסוגלים. ותופסים. ועוד איך.

אז הילד הטוב ישראל חבש את משקפי האנתרופולוג והחל לחקור את עולם הגייז של ברלין. מכאן ואילך יקובצו אחת לשבועיים חוויות, תחושות, שיחות לא מעטות עם גייז מקומיים, ראיונות, פילוסופיה, קצת מציצנות, תעוזה, ובסך הכל הצצה, לא חטופה כלל וכלל, לעולם אחר.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...